ואתחיל במניית הסיבות העיקריות:
1) מי שביצע עבירה פלילית הוא רק מי שהורשע בבית משפט בביצועה, דורנר איננה בית משפט, ודאי שאיננה גם התובעת, גם השופטת וגם המוציאה לפועל. בחברה דמוקרטית אדם זכאי עד שהורשע בדין, ואף שופט מכובד ככל שיהיה לא יכול להרשיע אדם בהבל פיו (חזקת החפות).
2) גם אם פעל פרידמן בניגוד לכללי הסוביודיצה, ואף שעבירת הסוביודיצה (אשר צומצמה עקב העדר אכיפה לדין הפלילי בלבד) היא עבירה מסוג רשלנות או אחריות קפידה (בה לא נדרשת הוכחת יסוד נפשי), הרי קיימת סברה בקרב בכירי המשפטנים שהדבר הזה חייב להשתנות - כי מנגד עומד לו חופש הביטוי וכל סתימת פה או כל מניעת פרסום חייבת להיות מאוזנת אל מול חופש הביטוי (ומי יותר מיו"ר מועצת העיתונות חייבת להיות רגישה לסתימת פיות וביטולו של חופש הביטוי).
3) ודאי שפרידמן יהיה זכאי כמו כל אחד אחר להגנה מן הצדק במקרה כזה, הרי כולם כולם עברו על כללי הסוביודיצה (בייחוד העיתונים עליהם אחראית דורנר כיו"ר מועצת העיתונות) בעניין רמון, תמיד יהיו חריגות מהכללי הסוביודיצה בעניינים של אנשי ציבור- והניסיון להשחיל את פרידמן, נראה עוד ניסיון כושל לסכל אותו סיכול מאוד מאוד ממוקד.
4) היה ופרידמן עבר עבירה פלילית, הרי שכלי התקשורת שפרסם את דבריו עבר גם עבירה פלילית, לפחות עבר עבירה אתית, ולא ראיתי את דורנר באה בטענות לאותו כלי תקשורת, ואינני זוכר שנפתחו הליכים נגד אותו כלי תקשורת, בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, לפחות לא בגין המקרה המדובר.
נורמות ציבוריות
ומכאן אבקש להרחיב קצת את היריעה.
את ההתייחסות לעבירה הפלילית לכאורה של פרידמן העירה דורנר בהרצאה שנשאה על "נורמות ציבוריות". והייתי רוצה קצת להרחיב, על הנורמות הציבוריות של מועצת העיתונות ושל העומדת בראשה, הגברת דורנר.
נקדים ונפרט קצת על תשתית ההתאגדות של המועצה הנ"ל, ובכן מועצת העיתונות, אין לה גוף ואין לה דמות הגוף (ממש כמו בורא עולם). היא גוף שאיננו מאוגד, אין לה כל מעמד משפטי, לא ניתן לתבוע אותה ולא ניתן להיתבע על ידה.
נגיד, שוועדת האתיקה של מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין תפשל בנושא מסוים, רשאי יהיה נפגע מהמעשה או המחדל, לפשפש בחוק לשכת עורכי הדין, ולעתור לבית המשפט לשינוי ההחלטה.
כנ"ל לגבי לשכת רואי החשבון, כנ"ל לגבי עיריית הרצליה, כנ"ל לגבי כל גוף החשוף לביקורת.
מה שאין כן במועצת העיתונות, המועצה הזו היא אוויר, התנגדות הנשיאה להכניס בה תוכן, על-ידי הפעלתה תחת חוק מתאים, כמו בחלק ממדינות העולם, מדרדרת העיתונות לתהומות עמוקים, ומועצת העיתונות מידרדרת עמה.
לפני זמן רב, התלוננתי במועצת העיתונות בנושא מסוים. לא קיבלתי כל תגובה, פניתי ופניתי שוב - כלום שקט. אמרתי לעצמי, בוא נעשה טריק, ונשלח את החומר ישירות לנשיאה בפועל דאז הד"ר ניצה שפירא ליבאי - טוב לא שלחתי את הכל - כי היה הרבה חומר - שלחתי איזה עמוד אחד, והודעתי ללשכה שיצרתי קשר ישיר עם ד"ר ליבאי. חלפו כמה דקות, וד"ר ליבאי הייתה על הקו, מישהו הניח על שולחנה תיק עמוס חומרים - והיא לא הבינה מאיפה זה בא לה.
הנושאים טופלו על ידה מיידית, הנילונים נדרשו להשיב לתלונות, ואז היא התפטרה - וכל התיק מת מות נשיקה.
ואז באה דורנר, והדברים רק מידרדרים עוד ועוד.
אני שולח והם מתעלמים, אני שולח והם מתעלמים.
אמרתי בואו נתחכם שנית ונשלח את החומר ישירות לסגניתה של דורנר, עו"ד ארנה לין, אבל גם היא מתעלמת, מתעלמת, מתעלמת.
אז על איזה נורמות ציבוריות מדברת דליה דורנר, על איזה נורמות ציבוריות?
ונחזור רגע לימי המלחמה. עמודים שלמים מילאה המועצה על ניתוח הליקויים של העיתונות במהלך המלחמה, ובסוף האשימה את הציבור (על כי הוא מנסה להיפרע מהשליח, העיתונות, על כשלי הממסד).
ולא ראיתי שום מסקנה אחת בנוגע לעיתונאים שליבו את האש, ניפחו לראש הממשלה את האגו, דיברו על שיקולי צדק וקאזוס באלי (ולי זה לגמרי לא בא) - בעוד השיקול הקר של עלות מול תועלת היה כל כך ברור וכל כך מובהק וכל כך שלילי במלחמה הזו - כך שרק הספינולוג הראשי שישב ועדיין יושב למעלה, מנופח אגו של חבריו בעיתונות, יכול היה לטעות כל כך בגדול ועם כל כך הרבה נזק.
ועל עוד דבר לא דיברו שם, בדוח של מועצת העיתונות, על חצאי האמיתות, על ההסתרה, על הטיית הדברים כך שיתאימו למאווים האישיים של עיתונאים, על ראש ממשלה חבר, שהחובות אליו קודמות את החובות לכלל הציבור.
הנורמות הציבוריות של העיתונות בישראל ושל מועצת העיתונות בישראל הן אסוניות, גורם ביקורת חיוני במערכת, אינו כפוף בפועל לשום ביקורת, עושה במדינה ובעיקר בעיתונות כבתוך שלו, ובקיצור - מכר נשמתו לשולטן.