"למה הפסקתי להיות שמאלני חסר ניורונים". זהו, בתרגום חופשי, שמו של מאמר שכתב לא מזמן דיוויד מאמט, מחזאי אמריקני יהודי ידוע. מן הדברים המעטים הקורים היום בעולם הרוח והיכולים להסב לי הנאה, אין הרבה שישתוו לגילוי הנ"ל: שמאלני, המשתייך למועדון המצומצם של מחזאים בעלי שם עולמי, הפך לימני.
בעקבות קריאת המאמר הלכתי לראות את המחזה האחרון של מאמט, "נובמבר", המוצג עתה בניו-יורק. זוהי קומדיה מוצלחת למדי, בסגנון הקומדיות האמריקניות של שנות הארבעים, על נשיא אמריקני ימני בעל כל הפגמים האפשריים ועל לסבית יפת נפש, שבאופן בלתי מוסבר משמשת ככותבת הנאומים שלו. אבל למה בעצם להצמיד את המילה "למדי" ל"מוצלחת"? הרי הקהל, כולל אני, פרצנו בצחוק מדי דקה או שתיים. ובכן, קומדיה מוצלחת, בלי "למדי".
מעניין מה שמספר מאמט במאמרו: את עמדותיו הפוליטיות הוא שינה תוך-כדי כתיבת "נובמבר". המחזה, באופן מכוון, הוא "שטותניקי", וקשה להבין מדוע יעורר בלב סופר מחשבות עמוקות על מצב העולם.
לאור העובדה שההצגה מישירה מבט שמאלה, נראה שהשינוי הרעיוני - המודע לפחות - התחולל במאמט רק כשהיה לקראת סוף כתיבת המערכה האחרונה. לאורך כל המחזה מוצגות מגרעותיו העמוקות, הימניות לכאורה, של הנשיא, שמעוררות בצופה רתיעה גדולה; לעומת זאת, כותבת הנאומים שלו, למרות פגמיה, עומדת במישור מוסרי רם ממנו בהרבה. רק לקראת סוף ההצגה נשמעים צלילים פוליטיים אחרים. ממשפט או שניים של הנשיא אפשר לנחש, שהמחזאי עצמו סבור כי כותבת הנאומים, ואחרים שכמותה, מביאים פעם אחר פעם נזק בל ישוער למדינה. וכל זה למה? כי הם מתעקשים להשיג צדק חברתי מושלם. כאן מתקשרים הדברים למה שכותב מאמט במאמרו על הניסיונות הפוליטיים להגיע לאותה חברה מושלמת, שאינה ניתנת להשגה. לא רק שניסיונות אלה אינם נוחלים הצלחה, אלא שהם מקעקעים סדרי חברה מוצלחים למדי.
אכן, זהו ההבדל הגדול בין שמאל וימין, או, בתרגום לאנגלית אמריקנית - בין ליברליות ושמרנות. אין זה שהשמרן סולד, או אפילו נרתע, משינוי. שהרי לא ייתכנו חיים כלשהם - לא בטבע ולא בחברה - ללא שינויים. אלא שבהבדל מן השמרן, המעוניין להיטיב את מצבם של בני האדם מבלי להרוס מערכות בדוקות שמתפקדות באופן סביר, הליברל אינו מעוניין בשינוי מסוים או בשיפור מדורג של תנאי החיים, אלא בשינוי כל הדברים מן היסוד. כי הליברל ("ליברל", נזכיר שוב, במובנו האמריקני) שואף לכינונו של עולם חסר מגרעות.
מה לעשות, שמצב כזה אינו אפשרי בעולמנו.
פיתרון מיתולוגי
השמאל - אם נעבור מטרמינולוגיה של ההמיספירה המערבית לזו של אירופה וישראל - לא רק שאינו מתייחס למלוא מורכבותה של המציאות, אלא מאמין שעל-ידי הכתבה מלמעלה אפשר להשיג את הפתרונות שיביאו קץ לתחלואי החברה האנושית. בדרכו זו אל האושר האנושי מצליח השמאל להביא סבל רב. אין אני מתכוון בכך רק למהפכות האלימות שהוא עורר במאה העשרים, שמטרת כולן הייתה הקמת אוטופיה עלי אדמות ושבפועל הביאו הרג המוני, חורבן ודלות. אפשר לבחון גם את הדברים ה"קלים" יותר שהשמאל אחראי להם. השמאל מקים את מדינת הסעד - הרי אין זה מן הראוי שיימצא אפילו עני אחד - ולרוב מחריף על-ידי כך את העוני והמסכנות; הוא דוגל במתן יחס רך לפושעים - הרי אלה נעשו עבריינים בגלל תנאי ילדותם ועל כן הם ראויים לרחמינו - ומגביר את הפשיעה נגד אזרחים חפים מפשע; הוא מקל על כניסתם ושהייתם של מהגרים בלתי חוקיים - גם הם סובלים, לא? - ומוליך את מדינתו לעבר התפרצויות איבה קטלניות בין האוכלוסיות; הוא שואף להבטיח יציבות תעסוקתית במקומות העבודה - הרי שלוות הנפש ותחושת הביטחון הם זכותו של כל אדם - וגורם בכך להיעדר תחרות, לירידת איכות המוצרים, לסגירת מפעלים, ולירידה ברמת החיים של הכלל.
אצלנו נמצאו, ובמידה רבה עוד נמצאים, התחלואים הללו. אך בנוסף לשאיפה לצדק סוציאלי מושלם, מבקש השמאל שלנו גם להשיג את הצדק הלאומי המושלם בשביל הפלשתינים, בד-בבד עם השלום הנצחי, האולטימטיבי. אמונתו זו במציאות מושלמת וחד-מימדית היא שמביאה אותו להטיף פעם אחר פעם לפתרונות פשטניים, קצרים ו"חותכים" לבעיותיה. המציאות, שהיא מורכבת לפחות כמו פתרון מכשוליה, מסרבת לשתף עמו פעולה.
למה שיירו קסאמים על הכנסת?
וכך, בשאיפה להשגת הצדק הצרוף, קיבלנו את אוסלו וחורבנו, מתנת הפונדקים והביילינים. לא די היה לשמאל בהישג זה, והוא המשיך לתור אחר הפתרון שאין בלתו - התרתו של אותו "קשר גורדי" מיתולוגי, שעל-פי חכמינו קיים בינינו ובין הפלשתינים וש"חיתוכו" בשנת המילניום היה אמור להביא בן-ליל לקץ הסכסוך ("קץ הסכסוך" לעולמים - איני ממציא את זה). הקשר, שניתק אומנם בקלי קלות בסיפורי האגדות, סירב להתנתק כך בקמפ-דיוויד והניסיון להשתחרר ממנו עורר את האינתיפאדה השנייה, בחסות ברק וחבורתו. ואילו בעניין ההינתקות... אין צורך להכביר מילים, כמו גם על אבזרי הנפץ והשיגור השונים, הלא-מיתולוגיים אלא האמיתיים בהחלט, המוברחים מדי יום בציר "פילדלפי" - חגורת שטח שעזבנוה כדי שנוכל, באורח קסם, "להיפטר מעזה באופן מלא ונקי". אשרי הנפטרים.
השמאל מאמין, כמובן, בטוב ליבן של "אוכלוסיות", ובהתאם לכך בטוב ליבם הבסיסי של הפלשתינים כעם. זוהי הנחה טרנסצנדנטית, שאי אפשר להזיזו ממנה. דבר לא ישכנעו - לא החמאס ברצועה, לא הקסאמים והגראדים, וגם לא חינוכן של נערות בית ספר להפוך לשהידיות. כי בני האדם כולם בסדר, לא? ואם ניתן להם את מחצית ירושלים, הרי יבואו הפלשתינים על סיפוקם. ואם יבואו על סיפוקם, מדוע יירו משם קסאמים על הכנסת?
יש כנראה משהו בטבע האנושי, שנמשך אחר פתרונות נקיים ומוחלטים ואינו יכול להשתחרר מן הרצון להשיגם. אצלנו מביא הדבר לסבל, להרג ולסכנות יומיות, ואצל האמריקנים - בינתיים "רק" לערעור היסודות שעליהם מושתתת החברה האמריקנית. מצד שני, לעתים קורה גם שבחינת המציאות גורמת לבני אדם לפקוח את עיניהם, ולהבין שפתרונות כאלה אינם אפשריים ושהצעדים להשגתם מסוכנים כשלעצמם.
לפחות, ניתן לומר שלהכרה זו הגיע מחזאי יהודי אחד בניו-יורק.
