בכל יום מנהלים מיני שקלא וטריא בכל מקום בעולם ובכל התחומים. האחד יודע מה ברצונו לקנות, האחר זה המוכר המתאר את מרכולתו ומרבה בשבחיה, ואם באים הצדדים לידי הבנה, הרי שמתבצעת עסקה. אלא שמדינת ישראל היא כנראה המקום היחיד בעולם שמנהלים משא-ומתן כשצד אחד איננו מגלה ולו ברמז דק מה יש לו למכור, ועד הרגע האחרון, הקונה איננו יודע כלל מה יקבל, החי אם מת...
שנתיים של ריצות, צער, כאב, תחינות וניחושים, ולא היה ולו סימן אחד קטן מהבנים, כשהצד השני עושה חוכא ואטלולא, או שאולי אנו גורמים זאת לעצמנו. כעת נשבר אצלנו הווטו החד-משמעי שלא משחררים רוצחים עם דם על הידיים, למעשה כעת מבינים ארגוני הטרור שאפשר וכדאי להמשיך ולחטוף חיילים, כי זה הכי משתלם וכי רק בכוח אפשר לשחרר עצורים ממאסר בישראל.
בעצם, הם עשו צחוק ממערכת המשפט, צפצפו בגדול על פסק הדין ונשאלת השאלה מה שווה עונש של מאסר עולם? הרי מעולם זה לא היה לעולם, והמאסר הוא לא ממש עונש, מי לא ראה את דמותו החסונה של קונטאר שלמד והשכיל בכלא, התחתן שם, למד את רזי העברית וכעת חוזר כדי לתפוש את מקומו בהנהגה. כך ייעשה לרוצח שלמזלו ישב בבית כלא במדינה שמעודדת טרור ואת המוטיבציה של האויבים להמשיך במעלליהם: לחטוף חיילים, להתפוצץ במרכזי הערים ולטבוח באזרחים, שהרי ממילא הם ישוחררו בעסקת החטופים הבאה.
מדינה שמאפשרת ביקורי בכירים בכלאו של הרוצח ברגותי, הפועלת גדולות ונצורות למען שחרורו, למרות היותו שפוט לחמישה מאסרי עולם, איזה ערך יש למשפטי הראווה הנערכים אם בסוף הם משוחררים? שחרור מחבלים רוצחים היא פגיעה קשה בעקרונות הצדק והמוסר וכל כניעה לטרור מזמינה מיידית את גל הטרור הבא. מעולם לא עמדנו מאחורי עמדה כלשהי, תמיד בסופו של דבר ויתרנו, התקפלנו ונסוגנו. כוח ההרתעה המפורסם של ישראל לאחר מבצע אנטבה נעלם זה מכבר. אז היינו נערצים בעולם בשל כוח העמידה, כוח ההרתעה והגבורה, והמסר שקבעה בעבר מדינת ישראל כי המאבק למען ביטחונה ולמען שחרור שבויים, אינו יודע גבולות.
