ב-9 ביולי הודיעו כלי התקשורת האירנים על שיגור תשעה טילים מסוגים שונים, במסגרת תרגיל של משמרות המהפכה שכונה בשם 'הנביא הגדול 3' - (Payambar-e Azam 3). התרגיל הזה הוצג כתרגיל של כוחות הצי וחיל האוויר של משמרות המהפכה (הגוף האחראי על הפעלת הטילים ארוכי הטווח של אירן). התרגיל החל ב-8 ביולי, כמעט במקביל לתרגיל ימי של ציי ארה"ב ובריטניה במפרץ הפרסי, מול חופי בחריין.
לא נמסרו כל פרטים על התרגיל עצמו ועל הכוחות המשתתפים בו - פרט לשיגור הטילים ביומו השני של התרגיל. לדברי האירנים נוסו תשעה טילים בו זמנית, שכללו טילי זלזאל ופאתח לטווחים של 400 ק"מ ו-170 ק"מ, בעלי יכולת דיוק משופרת, וכן טיל שהאב-3 משופר, שטווחו מגיע ל-2000 ק"מ. בהמשך הציגו תחנות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט צילומים של השיגורים. בצילום אחד נראה שיגור טיל שהאב-3, ובאחר - נראה שיגור בו זמני של ארבע או חמש רקטות כבדות.
בהודעות האירניות הייתה מידה של הגזמה.
ראשית, הטיל ארוך הטווח ששוגר נראה זהה לטילים שצילומיהם הוצגו כבר בעבר. מבחינה טכנולוגית לא סביר שטווחו של טיל כזה יוארך מכ-1,300 ק"מ עד כדי 2,000 ק"מ בלי שינויים מרחיקי לכת במבנה הטיל.
שנית, הנתונים שדווחו לגבי הטילים האחרים גם הם מוגזמים. רקטות הזלזאל-2 מוכרות כרקטות ארטילריות (לא מונחות) לטווח של כ-200 ק"מ, ואילו טיל הפאתח הוא כנראה דגם של אותה רקטה, בתוספת יכולת הנחייה חלקית, וטווחו אף הוא אינו עולה על כ-200 ק"מ. בשני המקרים מדובר בנשק לא מדויק, המיועד להרעשה כללית של מטרות גדולות, כבסיסים צבאיים או ערים.
שלישית, משקיפים חדי עין הבחינו בדמיון הרב בין השיגורים שהוצגו הפעם, לבין השיגורים שהוצגו במסגרת תרגיל "הנביא הגדול 2" בנובמבר 2006 ואף הצביעו על אפשרות שחלק מן הטילים שנראו בתמונות, נוספו אליהן באמצעות תכנת עיבוד תמונות.
אכן בהיבט הטכני, נראה ששוב חזינו ברוב מהומה על לא מאומה. טיל השהאב-3 שהוצג מסוגל אומנם להגיע למטרות בשטח ישראל. טילים אלו, המיועדים לשאת ראשים גרעיניים לכשיהיו לאירנים כאלה, נושאים כיום ראש קרבי קונבנציונאלי של כמה מאות ק"ג חנ"מ (חומר נפץ מרסק). לא ידוע כמה טילים כאלה ישנם בסד"כ המבצעי האירני, אך מספרם מוערך בעשרות בודדות.
גם בהיבט הטקטי לא היה שום ייחוד באירוע שיגור הטילים. מה שהוצג בטלוויזיה לא נראה כניסוי טכני, אך גם לא היה תרגיל מבצעי: לא נראה כאן תרגול בפריסת סוללות טילים, שיגור מהיר, או דילוג לעמדות חליפין. לא נראה שהשיגור היה משולב באמת בתמרון צבאי כלשהו. אדרבא - הכל נראה כמפגן צבאי, המיועד להרשים את הצופים בו.
אולם ברקע הדברים מסתמנת מגמה מדאיגה של צחצוח חרבות גובר והולך. התרגיל לווה בהכרזות לוחמניות מצד מנהיגים אירניים. מפקד משמרות המהפכה האירניים - הגנרל חוסין ג'עפרי (שנכנס רק לאחרונה לתפקידו) הכריז כי מטרת התרגיל היא "להראות שאנו מוכנים להגן על שלמות האומה האירנית", ודובר אחר הצהיר כי "אם וושינגטון ותל אביב טיפשות דיין אפילו כדי לשקול תקיפת אירן, תגובתנו הראשונה תהיה מכוונת לישראל ולאינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי ולהעלותם באש".
האירנים אינם פועלים בחלל ריק. נראה כי התרגיל המתוקשר נועד להגיב על מה שנתפס בעיניהם כאיומים אמריקנים וישראלים לתקוף את מתקני הגרעין האירנים. ב-2 ביולי אמר הנשיא בוש במהלך ביקורו בגרמניה, כי אם הדיפלומטיה תכשל "כל האופציות על השולחן". אומנם הוא הוסיף ואמר כי מבחינת ארה"ב האופציה הראשונה היא אומנם לפתור את הבעיה באופן דיפלומטי, אך הצהרתו זו נתפסה כאיום מוסווה לשימוש בכוח, בפרט על-רקע העובדה שארה"ב איננה מקיימת שיחות ישירות עם אירן. אמירתו זו הזכירה לרבים הצהרות דומות במהלך שנת 2002, ערב פרוץ המערכה בעירק.
מן הצד הישראלי גברו מאוד בשנה האחרונה הסימנים המעידים כביכול על כוונת ישראל לתקוף את מתקני הגרעין של אירן באופן עצמאי. המהלך הבולט ביותר לאחרונה היה הדיווח על כי במהלך חודש יוני ביצע חיל האוויר הישראלי תרגיל רחב היקף מעל הים התיכון. על-פי המדווח השתתפו בתרגיל זה מעל 100 מטוסי קרב מדגמי F-15 ו- F-16, וכן מטוסי תדלוק ומסוקי חילוץ, אשר טסו למרחק של כ-1400 ק"מ - מרחק הדומה למרחק בין ישראל למתקן ההעשרה האירני בנתאנז. תרגיל זה נתפס על-ידי כל המשקיפים הן כאימון בתקיפת מטרות באירן, והן כמסר הרתעתי מובהק, על כי תקיפה כזו אפשרית הן מבחינה טכנית-צבאית, והן מבחינה פוליטית.
במקביל התרבו הצהרות מצד בכירים בישראל על הצורך לתקוף את אירן. מדבריהם עולה כי התפיסה המתגבשת בישראל היא שתקיפת אירן היא בלתי נמנעת, והשאלה היחידה השנויה במחלוקת היא שאלת העיתוי - האם להמתין עד שאירן תחצה קו אדום כלשהו, או שמא יש להזדרז ולתקוף כל עוד הנשיא בוש מכהן. היו אף פרשנים שטענו, כי ארה"ב מעדיפה שישראל תהיה זו שתתקוף את אירן - זאת על אף ההנחה כי במקרה של תקיפה, תגיב אירן הן נגד ישראל והן נגד ארה"ב ללא קשר לזהות התוקף עצמו.
מעגל זה של הצהרות והצהרות שכנגד, מביא את האזור לסף מסוכן, גם אם איש מן הצדדים אינו מעוניין בהסלמת העימות עד כדי שימוש בנשק. מי שיושב על כס ההנהגה באירן, תהיה זהותו אשר תהיה, איננו יכול להתעלם מהתפתחויות אלו, ועליו להתייחס אליהן במלוא החומרה. על-רקע זה יש לראות את הפגנת הכוח האירנית כניסיון להעביר מסר הן לישראל והן לארה"ב, כי אירן תהיה מסוגלת להגיב. אולם, בעיקרו של דבר, נועד מפגן השיגורים לצרכי פנים. יש להניח שהאירנים יודעים היטב, כי בעוד שהצהרות מנהיגיהם נבחנות בקפידה, איש בוושינגטון או בירושלים אינו מתרגש ממפגן הזיקוקים בשמים. התמונות כוונו, כנראה, להרגיע את האזרח האירני החרד, ולעודד את רוחו.
