"את רוצה שאהיה באותו צד פוליטי עם אוהדי בית"ר, שבחיים שלהם לא יקשיבו לקונצרט של מוזיקה קלאסית?", התריס נגדי נגן בתזמורת סימפונית, שהגיע ארצה מחבר העמים בגל העלייה האחרון. משכורת הרעב שלו מאפשרת לו בקושי לשרוד. זו ממומנת בעיקרה מסעיף התרבות והספורט הזעום בתקציב עירו הענייה, ומזה שבתקציב המדינה, שלטענת האיש הצטמצם עוד יותר בתקופת ממשלות ה"ימין", קרי 'ליכוד', 'ליכוד'-קדימה ואחר כך רק קדימה. משכורתו מעליבה אותו ומזכירה לו יום יום מה אנו, כחברה, חושבים עליו ועל אמנים כמותו.
סיר הבורשט
במהלך השיחה התבהר לי, שלמאבק על הקיום יש דווקא יתרונות: הוא מזרז בקרב העולים את הבנתם, כיצד מתוחים בישראל החוטים, המחברים בין נקודות המפגש האסטרטגיות. וכך, המוסיקאי תפס מהר מאוד שיש קשר הדוק בין תרבות גבוהה לכסף, ובין בעלי הכסף לקובעי סדר היום הציבורי באקדמיה, בתקשורת, באמנות ובמשפט, ובין כל אלה - לבין הדעות הנכונות על העניינים החשובים. גורמים אלה כרוכים זה בזה, עד שהם הופכים לגוף אחד, ממש כמו מרכיביו של מרק בורשט טוב.
הדברים פשוטים: קוני הכרטיסים למופעי תרבות, ועל-אחת-כמה-וכמה הרוב הגדול של הפילנטרופים שתומכים בתזמורת, באופרה, בבלט ובתיאטרון, שייכים לאליטות, כלומר למימסד - אותו מימסד, שדואג גם למנות את חבריו לוועדות השונות, המעניקות תארים, פרסים ומלגות לאמנים הנכונים. הם הרי אינם מיוצאי שכונת התקווה, הקטמונים ושאר מקומות המגורים של אוהדי בית"ר, שתושביהם... תארו לעצמכם, כל-כך בלתי תרבותיים, שאפילו אינם שולחים את ילדיהם לשיעורי נגינה וריקוד. נכון אמנם, שהסעיף חוגים ושיעורים פרטיים אינו קיים כל-כך בתקציבם הדל. אבל הבה נודה על האמת: אחרי ככלות הכול, עצם העובדה ש'ההם' אינם עשירים ואינם מקושרים למקומות ולאנשים הנכונים, היא כשלעצמה מלמדת עליהם משהו.
רפלקס מותנה
כי בינינו: מי שאינו צורך תרבות גבוהה - להבדיל ממשחקי ספורט (להמונים) או בידור סתם - אינו שייך ל'אינטליגנציה', ולכן אינו יכול להיות ממש אינטליגטי. הרי גם מי שאין לו שמיעה אבסולוטית של נגן בתזמורת סימפונית יכול להיווכח מיד, שהקשר בין המילים 'אינטליגנציה' ואינטליגנציה אינו מקרי. רק אנשי ה'אינטליגנציה', כלומר בני מעמד האליטות של בעלי ההון, מקורביהם ודורשי טובתם, היושבים במוקדי הכוח של המדינה, הם אינטליגנטים. דעתם היא הנכונה והצודקת, ומכאן נכון ומוצדק שנשמע רק אותה. הרי אלה, כידוע, הם ה"אנשים החושבים".
הא ראיה - הם שגילו כושר שיפוט עילאי, ממש נבואי, כשקבעו ש'הסכם אוסלו' יביא שלום - ושיתפוצץ מי שחושב אחרת; הם שצדקו כשהבטיחו כי נסיגה מעזה תאפשר לרשות הפלשתינית למגר את החמאס, ולכן ההכרחי לעשותה. עובדה. גם יציאתו של ברק מלבנון - אומנם לא מאוד באלגנטיות, אבל אסתטיקה היא הרי עניין של טעם - הייתה צעד נכון. אלה המלעיזים כי יש קשר כלשהו בינה לבין מלחמת לבנון השנייה, כפי שיהיה בין נסיגה מרמת הגולן לבין מלחמת הגולן השלישית, הם חסרי-תרבות. לא פלא אפוא שלא תמצאו רבים מבין התורמים למוסדות התרבות החשובים שלנו, שיביעו בפומבי את התנגדותם לנסיגה מרמת הגולן.
"ראית בעצמך עד כמה אוהדי בית"ר הם ברבריים", המשיך המוסיקאי להמטיר עלי את נימוקי המחץ שלו להשתייכותו למחנה התרבותי. אודה על האמת, שקשה היה לי לראות את הברבריות באירוע שאליו התייחס, כשאוהדים מלאי שמחה לא יכלו להתאפק ופלשו למגרש שלוש דקות לפני תום המשחק. הם לא היו אלימים, הם לא השתוללו - סתם שמחו שמחה מוקדמת. זהו כנראה סיפור חייהם. לעומת זאת, כן יכולתי לראות את הברבריות בזיקה הפבלובית ש"מישהו" מטמיע במוחנו זה שנים, בין צדקת הדעה הפוליטית לבין מעמד כלכלי, השכלה, טעם בענייני תרבות ואהדה לקבוצת ספורט.
כך, כמו רפלקס מותנה, כניסת מספר קטן של אוהדי בית"ר למגרש לפני תום תשעים הדקות איפשרה לתקשורת, שראיינה את הפוליטיקאים הנכונים, שהפעילו את המשפטנים הנכונים, להשתלח ב"מחנה בית"ר", שכולם יודעים שאליו משתייכים ה"לא נכונים". שבוע לא שמענו על שום דבר אחר - לא על אירן, לא על עלילות אולמרט ברמת-הגולן או בחזית אבו-מאזן, ואפילו לא על שער הדולר - אלא רק על כך שצריך להעמיד לדין את בעליה של הקבוצה ולסלק את בית"ר מליגת הכדורגל. אומנם לא נטען במפורש, שבגלל אותו קומץ אוהדים נלהב ובלתי ממושמע מן הראוי לשלול את זכות הבחירה מכל מי שיש לו קשר לקבוצה, אבל מי שיש לו אוזן מוסיקלית לפוליטיקה - שמע וקלט.
הויתורים הנדרשים כדי להשתייך
למען האמת, אין צורך כלל בהשכלה או בחינוך כדי להבין את טיבו של מרק-הבורשט הזה, של הקשר בין עשירים, תרבות, ועדות פרסים ודעות "ראויות". נדרשת לכך רק מידת-מה של יושר ושכל, שבהם ניחן סאלח שבתי כבר בשנות החמישים. הוא הבין, שיש גם גורם נוסף במשוואה: ציבור הבוחרים למפלגות השמאל ולמשרותיו. לסאלח, בניגוד לנגן התזמורת, גם לא היה צריך להסביר, שאותו ציבור שוחר-תרבות קשור בטבורו למקורות ההון ולמשרות השלטון, ולכן טיפוח הדדי של העדפותיו הוא לא אינטרס "תרבותי", אלא פוליטי מן המעלה הראשונה. כך, אם ציבור מועדף זה מעוניין, למשל, לראות בתיאטרון עברי הצגה המבוססת על כתביו של רב-מחבלים, או לשמוע עוד הגיגים על "קהילה מדומיינת" של שדרן רדיו וטלוויזיה זה או אחר - יש לסבסד פנינים תרבותיות ואינטלקטואליות אלה מכספי משלמי המיסים. ההשקעה מוכיחה את עצמה - הן בקלפי והן במוקדי הכוח האחרים.
נדרשים אומנם ויתורים על עניינים מסוימים כדי להשתייך למחנה ה"תרבות" - זהות, עצמאות מחשבתית, כבוד ויושרה. אלא שבהבדל מן האמן המתוסכל, יש אחרים, שאינם בעלי תווית זיהוי של ה"אינטליגנציה" הרשמית, המעדיפים דווקא את דרכו של סאלח שבתי: לא לוותר על העניינים הפעוטים והשוליים האלה, ולא להיבלע בתוך סיר הבורשט.
