האווירה הקודרת של ליל ט' באב בכפר גלותי מרחפת, לעתים, בזיכרוני. יהודים לבושי בלויים יושבים על הארץ וקוראים קינות בלחן נוגה לאור עששיות, מי בעיניים דומעות, ומי בהתייפחות; ואני עולל רך יושב ליד אבי ז"ל, ומביט חליפות בפניו של ר' שלום הישיש הגועה בבכי מר, ובחטוטרתו השפופה כקומתה של כנסת ישראל. הנה הוא פותח בקריאת מגילת איכה בקול רוטט ובדמעות שליש, וכשמגיע לפסוק: "היו צריה לראש", הייתי רואה בדמיוני הילדותי את הגויים המרושעים נציגי השלטון שונאי ישראל, שהרבו להציק לקהילה במעלליהם הרעים.
עתה כשעול הגלות פורק מעל צווארנו, כל אימת שכתוב זה עולה בזיכרוני, איני מקשר אותו עוד למצוקת כנסת ישראל, אלא למצוקתה של הלשון העברית; והמֵצֵרִים אינם גויים, אלא אלה המוחזקים כאינטלקטואלים, או כאלה המתחזים לכך. ביניהם אנשי הבוהמה, פוליטיקאים ואנשי התקשורת. לא אתייחס כאן לנטייתם של הללו להמיר מילים עבריות במילות לעז - נטייה שיש בה משום עלבון לשפה העברית - אלא כוונתי היא אך ורק לשיבושיהם בעברית, שמקורם ביחס של ביטול כלפי לשוננו הלאומית.
אציין כאן דוגמאות אחדות מן השיבושים השגורים בפי כל החוגים שעליהם מדובר.
א. שְבועות (רבים של שבוע) - הנכון: שָבועות.
ב. "נוכחתי במקום" - (דברי פרופ' למדעי הרוח ופוליטיקאי) והנכון: נָכחתי.
ג. אֵליכם, אֵליהם הנכון: אֲליהם, אֲליכם. יישר כוחה של השדרנית גב' בהלול שמקפידה להגות נכונה את המילה. השוו את הגויה הזאת לאותה צברית - מלח הארץ ששרה: אני באה אֵליכם.
ד. להכנע (באות כ' רפה) - הנכון: לְהִכּנַע (המשתבשים הולכים שולל אחר הטיית הפועל נכנע ב-כ' רפה. ואין לדעת, אם מקור השיבוש הוא בחוסר השכלה, או ביחס של קלות דעת; והרי מדובר באינטלקטואלים).
ה. עלול לקרוֹה - הנכון: עלול לקרות.
ו. באחד מנאומיו של ראש הממשלה הוא מצהיר (כרוב הצהרותיו שאין להן כיסוי): "ישראל לא תהיה בת ערובה"=arova - והנכון: עֲרֻבָּה=aruba.
ז. "כַנסו בבקשה למליאה", אמר חבר כנסת אחד לחבריו - הנכון: הִכָּנְסו.
ח. אחת הסטודנטיות אמרה באחד השיעורים "חמוֹ", תיקנתי: "חָמִיו". היא סיפרה ששמעה כך מפי המפקחת למקרא.
ט. יש כאלה הנוטים להפגין את צחות לשונם בהתאם לכללי הדקדוק מבלי לדעת שהם משתבשים. הם אומרים לדוגמה: הֶעמים במקום הָעמים, הֶחגים במקום הַחגים, הֶאביב (מפי סופר ידוע), במקום הָאביב.
הם, כמובן, הולכים שולל אחרי המקרים שבהם מנוקדת ה' הידיעה בסגול, כמו: הֶערים, הֶחלוץ ועוד, אך אין זו מסגרת ללימוד דקדוק. על תמימים מסוג זה נאמר: "בא לתקן ונמצא מקלקל".
י. כאשר מאן דהוא מהחוג הזה מתכוון לתאר את התמסרותו של פלוני למשימה, אז הוא משתמש במליצה כיד השיבוש הטובה עליו, ומכריז: "פלוני עושה ימים כלילות", כלומר הוא נח כל הזמן. אמרה מליצית זו במקורה, כך היא: "עושה לילות כימים" כלומר, אינו נח אפילו בלילות.
מה מעציב לשמוע מכובדים אלה משתבשים בין הפעלים: "להפריך", "להפריח", בין השמות: "עתֵק", במשמעות עצום, לשם "עתָק", במשמעות דברי רהב. רוֹאשֵי מפלגה אומר אחד השרים המכובדים, במקום רָאשֵי מפלגה. והמפליא הוא, שכל המשתבשים הם ילידי הארץ.
יכולתי להביא דוגמאות רבות, אך אני חס על סבלנות הקורא. המתמיה הוא, שהמדור "פינת הלשון" שוקד כל העת לתקן, אך איש אינו מתייחס בכובד ראש לכך. והמסקנה היא, שאנשים אלה מתוקף מעמדם המכובד מרשים לעצמם להתייחס בביטול לשפה, מעין אחד היהירים שבאבותינו כאשר השתבש בלשונו, הוא ענה: "לשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד". האם תנא זה ראוי לתואר חכם?, לא בעיני.
ודאי, הטענה ששיבושים אלה הם נחלת כל העם, היא טענה נכונה. אך רק אינטלקטואלים אלה זוכים להופיע בכלי התקשורת השכם והערב, ומעמדם מחייב אותם להימנע משיבושים. יתר על כן, ידיעת הלשון על בורייה היא חלק מהאינטליגנציה של המשכיל.
