משחר הילדות זכור לי המשפט "משנכנס אב ממעטין בשמחה". יום תשעה באב זכור כיום עצוב בלוח השנה. אני זוכר את הישיבה על מחצלות בבית הכנסת השכונתי בבתי סיידוף בירושלים, ואת הקינות שנאמרו בנהמה של בכי. ואכן, לוח השנה היהודי לא הותיר ספקות: על-פי המסורת ביום זה חרבו שני בתי המקדש. הראשון חרב בשנת 586 לפני הספירה, והשני חרב בשנת 70 לספירה. מאז חורבנות אלה הפך יום זה סמל לחורבן הלאומי שלנו. תשעה באב הוצב בלוח החגים והמועדים בסוף שלושת השבועות, תקופה שמתחילה בי"ז בתמוז ומסתיימת בט' באב, ובהם נוהגים מנהגי אבלות.
המסורת ייחסה ליום זה פורענויות רבות: חטא המרגלים, חורבן ראשון ושני, החרבת ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא וחרישת ירושלים בידי הרומאים לצורך שינוי זהותה לאיליה קפיטולינה (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תענית ג').
בתוך תפילות יום תשעה באב כלולה תפילת "נחם", שחוברה בעת שירושלים הייתה חרבה, ויש בה ביטוי של צער על המצב הבזוי של ירושלים בימי גלות העם ממנה.
נוסחי התפילה
נוסח הספרדים ועדות המזרח
נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרֵבה והבזויה והשוממה. מבלי בניה היא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה ליגיונים ויירשוה, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון בְּמֶר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעיי מעיי על הרוגיהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. ככתוב: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון בבנין ירושלים.
נוסח אשכנז ונוסח ספרד
נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחֳרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחריבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה ליגיונות, ויירשוה עובדי זרים (נוסח אחר: עובדי פסילים), ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון בְּמַר תבכה וירושלים תיתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעיי מעיי על הרוגיהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים.
לטעמי, מי שקורא את התפילה הזאת בימינו אינו יכול שלא לחוש צרימה. יש תחושה של סתירה זועקת מקיר, בין הנוסח הכתוב ובין ירושלים הבנויה כיום. הפירוש המתרץ כאילו ירושלים עודנה חרבה ושוממה ובזויה כל עוד בית המקדש אינו עומד על מכונו נראה תירוץ שאינו מתמודד עם האמת. היהדות היא דת של חיים, ועלינו להתמודד עם מציאות משתנה. אדם שקורא תפילה המיועדת לימי מחלה וייסורים, לא יקרא תפילות אלה לאחר שנרפא. בברכה לשלום המדינה, איננו אומרים שארץ ישראל בזויה ושוממה, והרי גם שם ניתן היה לומר שהארץ בזויה כל עוד בית המקדש אינו עומד על מכונו. הרב חיים דוד הלוי בספרו "עשה לך רב" (חלק א, סימן י"ד תל אביב תשל"ו) אמר דברים אמיצים מאוד. הוא כתב שבתשעה באב הראשון לאחר שחרור ירושלים שהה בכותל לתפילת מנחה, וחש בעת התפילה כי נוסח תפילה זו היא בבחינת "דובר שקרים כנגד ה'". ועל הטוענים כלפיו שמדובר בירושלים הנמצאת בשפל רוחני ולכן היא בזויה, השיב: התפילה עוסקת במצבה הפיזי של ירושלים, ומי שרוצה לקונן על המצב הרוחני צריך לחבר תפילה חדשה. אני מזדהה עם עמדתו.
בעיניי, הצירוף "אבלי ציון" ו"אבלי ירושלים" בתפילת "נחם", בימים שירושלים ריבונית תחת שלטון ישראל מעורר קושי: פשוט, קשה לאמרו. כל תפילה היא שיח אישי של אדם עם בוראו, ועם זאת גם שיח של הציבור המתפלל כחטיבה אחת. כדי ששני ממדים אלו בתפילה יחיו בשלום זה בצד זה, צריך לאפשר לאנשים לעשות אמת עם נפשם ועם תחושתם. יש לקבוע במקרה מיוחד זה אופנים שונים של תפילת "נחם" למתפללים את התפילה, ואין נוסח אחד מוציא את רעהו. מכיוון שיש קושי בשינוי ממנהג קדמונים, אפשר שבצד שליח הציבור הקורא את הנוסח המסורתי (כמייצג של תפילת הציבור), יוכלו המתפללים לקרוא כתפילת יחיד נוסחים אחרים של תפילת "נחם", שבהם יש ביטוי לבניינה של ירושלים. אין צורך לחשוש מפני אנרכיה בתפילה, שבה מתפללים שונים קוראים תפילות שונות.
במקרה המיוחד הזה, יש בכך ביטוי למגוון התחושות האישיות של המתפללים כלפי בניין ירושלים. התפילה אינה יכולה לנתק עצמה מרגשותיו של המתפלל. אסור שהתפילה תהיה מצוות אנשים מלומדה, שאינה נותנת ביטוי למה שהמתפלל חש כשהוא אומר אותה.
וכאן מגיע חלקי האישי בחיבור תפילת "נחם" אישית. בספר שיריי "זריחה בין הזמנים" (2003) פרסמתי שיר בשם "תפילת נחם חדשה" המבטאת את התפילה האישית שלי. הפרסום של התפילה מבטא אמירה והבעת עמדה, אך גם תקווה שתפילתי האישית תהיה תפילה לרבים אחרים שיתפללו אותה.
תְּפִלַּת נַחֵם חֲדָשָׁה
מאת: בלפור חקק
אָב הָרַחֲמָן זוֹכֵר יְצוּרָיו
רְאֵה אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
יְרוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ נְהָמָה נְהָמָה
שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁכְּבָר לִגְיוֹנוֹת זָרִים
שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁכְּבָר בְּזוּיָה שׁוֹמֵמָה.
וְאַתָּה אָבִי שֶׁבָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ דּוֹר לְדוֹר
וְאַתָּה אָבִי שֶׁקַּמְתָּ לִבְנוֹתָהּ
לִהְיוֹת לָהּ בְּאַהֲבָה
חוֹמַת אֵשׁ וּמִסְתּוֹר
רְאֵה יְרוּשָׁלַיִם לֹא עוֹד חֲרֵבָה
שְׂמַח בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה עִם אוֹר
וְעִם רֶדֶת
שְׂמַח בִּירוּשָׁלַיִם הַהוֹמָה כַּיּוֹלֶדֶת.
אָב נֶאֱמָן לְבָנָיו זוֹכֵר יְצוּרָיו
יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ לַבָּנִים הַחוֹזְרִים
וְתִמָּלֵא הָעִיר מִצְהֲלוֹת יְלָדִים
כֻּלָּם חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, אָבִי
גַּם הַלָּלוּ הַשְּׁבוּרִים
לוּ תַּשְׁכִּין בְּתוֹכָהּ לְכֻלָּם
אַהֲבַת יְדִידִים.
הֲיֵה לָהּ עַתָּה חוֹמַת אֵשׁ
אַךְ גַּם חוֹמַת מַיִם
כִּי אַתָּה לָנוּ אָב
כִּי אַתָּה לָנוּ, אָבִי
בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.
