מאמרו של דוד בועז, לעבר הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, בנושא משבר המים יותר מאשר מלמד אותנו על משק המים, מעלה לפני השטח את הבעיתיות בעריכת דיון ציבורי וקבלת החלטות על בסיס מסד עובדתי חלקי ושגוי.
הכלל הראשון בניהול הוא מידע מדויק. למרבה הצער, כותב המאמר מספק לקוראים מידע חלקי. בשנת 2006, טוען בועז, השימוש הביתי של מים שפירים הגיע ל-737 מיליון קוב. הוא יודע היטב שבאותה שנה השימוש החקלאי במים שפירים היה 519 מלמ"ק - פחות מאשר בעיר. אבל משתמש במספר אחר - 1.1 מיליארד מלמ"ק, ולא מספר לקורא כי 581 מלמ"ק שהחקלאות השתמשה באותה שנה הם מים אחרים ולא ראויים לשתיה - מליחים, קולחין ומי שיטפונות, שאין להם חלופה אחרת. כך הוא מציג את החקלאות כבזבזנית מים ומנסה להסית את ציבור הקוראים נגד החקלאים.
בועז בוחר להתעלם לחלוטין ממהלך חשוב ומרכזי - הסכם המים לחקלאות. אגף התקציבים במשרד האוצר, משרד החקלאות, רשות המים והתאחדות חקלאי ישראל, חתמו על הסכם המים בנובמבר 2006, הסכם שתחילתו המעשית ב-1.1.2005 עם ייקור חד של המים השפירים לחקלאות. בהסכם נקבע שהחקלאים ישלמו את מחיר היעד למים השפירים לחקלאות, בהתאמה לעלות הפקתם לאחר בדיקת העלות בכל מפעלי מקורות. כל הנוגעים בדבר יודעים, כי אין לחקלאים השפעה על קצב הבדיקה ואינם הגורם המעכב.
אם דוד בועז היה רוצה לכתוב את כל האמת, היה מוסיף בכתבה גם נתונים על ירידת השימוש במים במשק החקלאי, תוך התייעלות שאין דומה לה בשום מגזר במשק. בעשור האחרון, החזירה החקלאות 130 מלמ"ק מים שפירים למשק המים.
מבלי להאשים ישירות איש, נראה כי דווקא ההצעות המובאות בכתבתו של דוד בועז ותמרון הממשלה לכיוון של אי עשייה, אולי זו הסיבה האמיתית למשבר.
