אחרי שנים של רגיעה יחסית, שוב הוכיחה רוסיה לעולם מאיפה משתין הדג. היה זה כשלימדה את גאורגיה לקח על מרדנותה, ובצידו אזהרה שכך תנהג בכל מי שרק יעז להתגרות בה. הניצחון על גאורגיה הזכיר, לכל מי שרק שכח, כי משטר הדיכוי הרוסי של פעם לא מת. הוא חי, נושם ובועט בכל מי שאינו מוכן לקבל עליו את עולו.
האימפריה הרוסית התפוררה, אמנם, לפני כעשרים שנה, אבל היא חוזרת עתה, ובגדול, אל מה שהייתה בשנות הזוהר שלה. כזו שמעולם לא השלימה עם קריסתה, נראו בעיניה כצנינים עצמאותן של מדינות שנמנו בעבר עם הגוש הקומוניסטי, במיוחד כאשר הפכו לדמוקרטיות מערביות. בדיוק כמו שור, שמושיטים לו סדין אדום, לא הייתה מוסקבה מוכנה להסכין עם המציאות החדשה. האות לכך ניתן ברגע שגאורגיה העזה להרים ראש נגדה. או אז פלשו הרוסים למדינה המורדת, ותוך ימים ספורים הפכו את הקערה על פיה. הם היכו את הגיאורגים,ללא רחם, שוק על ירך, עד שנאלצו להרים ידיים.
מאז שברית-המועצות התמוטטה, זרמו מים רבים בוולגה. שליטה העכשווי של רוסיה, אלכסנדר פוטין, החליט להחזיר עטרה ליושנה. הוא עשה כל שלאל ידיו כדי להוכיח שלמרות אובדן האימפריה של העבר, רוסיה שוב אינה מדינה אימפוטנטית עם צבא חלוד וכלכלה הרוסה. בתוך זמן קצר הוא הצליח לבסס את שלטונו האבסולוטי, הן כנשיא והן כראש-ממשלה, להשתלט על מקורותיה ומשאביה של ארצו, ולהשיב לה את כבודה כמעצמה וכאימפריה כבעבר. לצורך כך הוא לא בחל בשום אמצעי והיטיב לדלג על כל מכשול אפשרי.
מעבר להיותו נשיא וראש-ממשלה, ידע פוטין לקרוא היטב את המפה החדשה שהצטיירה בארצו. בנצלו את מחירי הנפט המאמירים, הוא העשיר את כיסיו, ובזכות כך הפך לאחד מאילי ההון העשירים בעולם, אם לא הגדול שבהם, והונו של האוליגרך הזה שעלה לגדולה, מוערך במיליארדים רבים.
יודעים לנבוח
את מלחמתו בגאורגיה כיוון פוטין לרגע המתאים ביותר: יום פתיחת האולימפיאדה בסין. עיני העולם כולו היו נשואות לבייג'ינג ואיש לא העלה בדעתו להטות פנים לגאורגיה הקטנה, במחשבה שזה יהיה גם יום העצמאות האחרון שלה. מלבד ניצול הרגע המתאים לפלישה, ידע פוטין, כמדינאי עתיר-ניסיון, את חולשתו הגדולה של המערב, ובמיוחד של ארצות-הברית, שיותר משהיא יודעת לנשוך, היא מיטיבה לנבוח. כל אזהרותיה כלפי הרוסים נפלו על אוזניים אטומות. עם חושיו המחודדים ידע פוטין שלא ארצות-הברית ולא שום בעלת-בריתה יתערבו לטובת גאורגיה. האמריקנים עסוקים בימים אלה, מעל הראש, במערכת הבחירות שלהם וראשם אינו נתון כרגע אפילו לא לעימות אפשרי עם אירן, המאיימת על העולם כולו.
וזה מזכיר, אולי יותר מכל, את מדיניותה ההססנית והכושלת של ארצות-הברית, שעמדה בראש ברית נאט"ו בשנות מאזן האימה של המלחמה הקרה. היום מותר כבר לגלות שמדינות בעלות הברית היו מסוכסכות ביניהן באותן השנים בכל ההתייחסות לאימתה של ברית-המועצות על עוצמתה הגרעינית. ברית ורשה, לעומת זאת, הייתה מלוכדת וערוכה לכל תרחיש אפשרי.
אילו רק רצו הרוסים ובעלי-בריתם הקומוניסטים, הם היו יכולים לפתוח, בשקט בשקט, ובאורח בלתי צפוי, במערכה צבאית במרכז-אירופה, לפלוש ממזרח-גרמניה למערבה ולכל ארצות המרכז, מבלי להיתקל בהתנגדות מיידית של ברית נאט"ו. עד שזו הייתה מעכלת את הלם התקיפה הרוסית - הייתה כבר רוסיה ממהרת לקבוע עובדות בשטח, והתגובה האמריקנית הייתה באה, קרוב לוודאי, מאוחר מדי. מזלו של המערב היה שברית-המועצות, מסיבותיה שלה, נמנעה מפעולה כזו, וכך ניצל מחורבן אפשרי.
תרחיש האימים הסובייטי התקיים, לעומת זאת, בארצות הגוש הקומוניסטי, שההינו להרים ראש נגד הרוסים. הצ'כים והפולנים דוכאו כהרף עין, ואילו ההונגרים, שמרדו, שילמו ביוקר. ובתוך כל משטר החושך הזה, הייתה בכל זאת נקודת-אור אחת: יוגוסלביה. מנהיגה, טיטו, ניצל מאימתו של הדב הרוסי, אף כי הקים משטר קומוניסטי עצמאי משלו, שלא סר לחסות הסובייטית. אבל טיטו לא עשה במכנסיים ולא כופף את ראשו בפני השליטים הסובייטיים במוסקבה. הרוסים, למרבה הפלא, לא העזו להתעמת עם האיש הנחוש הזה שידע לנופף באגרופיו. בזכות כך הצליחה יוגוסלביה לשמור על עצמאותה ולא "ליהנות" מחיבוק הדב הרוסי. למרבה הצער הייתה זו אפיזודה אחת ויחידה מסוגה.