אלצהיימר פוליטי

מחלה קשה היא האלצהיימר ולמרבה הצער אין לה תרופה. באופן איטי, מייאש למדי, החולים במחלה מאבדים את זיכרונם. זו מחלה הדורשת גם מן הסביבה הקרובה תעצומות נפש שאין כדוגמתן כדי להקל על הסבל הנורא של החולה. אין כאן כוונה להרחיב על הפתולוגיה של המחלה אלא דווקא להתייחס לסימפטומים הכה בולטים של האלצהיימר הפוליטי. הדריכות של המערכת הפוליטית לקראת בחירות או שינויים במפה הפוליטית גורמת, שוב ושוב, לאובדן הזיכרון של הציבור הרחב בבואו לבחון את המועמדים לראשות הממשלה. לצורך הבלטת הסממנים של האלצהיימר הפוליטי, יעסקו השורות הבאות בניתוח מעשיהם של מי שנמצאים כיום בראש מצעד המועמדים לתפקיד ראש הממשלה. לחימום הקנה, נתייחס לקדימה. שרת החוץ, ציפי לבני, הטוענת המובילה, על-פי הסקרים, לראשות המפלגה, ודאי מצטיירת באדם נקי וחף מכל רבב מוסרי. בתרבות הישראלית, ללא ספק שגם לתכונה זו חשיבות עליונה. אלא מהי, שכדי להיות ראש ממשלה אין די בלהיות נקי כפיים ומוסרי. כל מי שיבדוק את הרקורד המדיני של גב' לבני לא יוכל למצוא נקודות זכות רבות בעבודתה. בתקופת כהונתה, שום נושא מדיני לא קודם, ודאי לא הנושא הפלשתיני ששרת החוץ מעורבת בו. גם בזירות מדיניות אחרות אין ממש הצלחות כבירות. ומה עושים במקום זאת? מגייסים תדמיתנים, יועצי תקשורת ויועצי סתרים הבונים, ממש כך, רובוט היודע להשיב בדיוק לפי התדריכים, לשאלות שנשאלות. עיתונאים רבים בונים את התדמית הציבורית ולאחר מכן, הם ודאי ימצאו דרך כדי לבנות את התשתית להורדתה. הכול לפי המסורת הישראלית. שר התחבורה, מר מופז, המכונה בפי חבריו - תומכיו, "מר ביטחון", משווק את הניסיון הצבאי שלו, הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון. אין בכך כל פגם, אך אם כבר נוברים בעבר הצבאי, אין מנוס מלהזכיר לקוראים את מה שנתגלה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי ששכח אולי, מוזמן לעיין בדוח וינוגרד, כולל עדותו של מר מופז. מי שיעשה זאת ייווכח מה גדולה הייתה "תרומתו" של מר מופז להכנת צה"ל מאז היותו רמטכ"ל ושר ביטחון ועד פרוץ מלחמת לבנון השנייה.

העבודה כרגיל

במפלגת העבודה אין חדש. כולם נלחמים בכולם, משמיצים, פוגעים וכד'. שר הביטחון, לאחר לבטים רבים החליט להתבטא בתקשורת. קודם שמר על זכות השתיקה. מה טוב יותר אין לדעת. מה שבטוח הוא שמר ברק שותף בכיר מאוד למתרחש בעזה. הפסקת האש הצילה אותו כפי שהצילה את התושבים בדרום. המדיניות של שר הביטחון בעזה לא צלחה ולא תהיה זו הפתעה רבתי אם האירועים הקשים עוד יחזרו. גיוסו של מר שלום קיטל כיועץ הוא סימן למצוקה אלא שהיא מוסברת בכך שתדמיתו של מר ברק בתקשורת ובקרב הציבור אינו הולם את אישיותו האמיתית. יתכן והכול נכון, אך מעשים לעולם אינם ניתנים להסתרה. הציבור זוכר היטב את תקופת כהונתו של מר ברק בראש ממשלה. אם היציאה מלבנון הייתה מוצדקת וראויה, הרי שלאחריה מר ברק לא קיים דבר וחצי דבר ממה שהבטיח לעשות אם החיזבאללה יפר את המציאות החדשה. הכשל המדיני-צבאי לאחר היציאה מלבנון לא ניתן להסתרה. גם בנושאים האחרים שמר ברק הבטיח לא הייתה התקדמות ממשית. אין צורך למנות רשימת מכולת של אי-קיום הבטחות שבהחלט היו ניתנות ליישום. גם בליכוד אין חדש ממש. נתניהו שותק כי כך אמרו לו יועציו. השתיקה, במקרה זה, אינה שווה זהב כי ממנהיג אופוזיציה נדרש להיאבק ולבקר. אך, למר נתניהו ודאי יש היסוסים רבים בהתחשב בעובדה שככל שידבר, כך ייזכרו אזרחי ישראל במעשיו. אגב, מר נתניהו שהביטחון קרוב ללבו באמת, היה שותף מרכזי למדיניות הביטחונית ולמוכנותו של צה"ל ב-2006, עת התפטר מתפקידו כשר האוצר. יש להניח שלשר האוצר יש השפעה כזו או אחרת על בנייתו של צה"ל ומוכנותו למלחמה. גם תקופתו של מר נתניהו כראש ממשלה לא ממש הייתה המפוארת בתולדות ישראל. גם במקרה זה השכחה היא אם כל הרעות. מדינת ישראל זקוקה למנהיגים ולא לבובות שיוצרים התדמיתנים ואנשי התקשורת. מצער מאוד שישראל נמצאת במשבר מנהיגותי חמור ביותר, הן בשמאל והן בימין. השחיתות, חוסר התבונה המדינית, אנוכיות, התעלמות מן המצוקות, כל אלה קווי האופי של המנהיגים בישראל. אזרחי ישראל חייבים להתעורר מחלום הבלהות הזה. ככל שאמון הציבור ירד, כך יפלסו להם דרך גורמים עוד יותר בלתי ראויים העלולים להזיק למדינה שיקרה לכולם.