בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, שוכנת מדינה בגודל בינוני, בת כמה מיליון תושבים, וחולמת אמריקה. בשנים האחרונות היא עושה צעדים משמעותיים בתחומי הכלכלה, המינהל הציבורי והחברה כדי לצעוד אל המאה העשרים ואחת ולעבר עתיד של שגשוג וקידמה.
מיעוט בדלני הזוכה להמרצה של רוח גבית מצד שכנה חזקה מספרית וצבאית תובע את עצמאותו. השכנה האדירה ממזרח מעודדת מיעוט זה לאו דווקא בשל שאיפותיו הלאומיות אלא מסיבות גיאופוליטיות: אותה מדינה קטנה וריבונית מתעקשת לשמש ראש גשר לאמריקה ולמערב במרחב השונה משהו מחזונה האזורי.
אותו מיעוט בדלני נחלק בין שני מחוזות - האחד יבשתי והאחר נושק לים, שאין ביניהם קשר יבשתי אבל יש להן בהחלט כוונות דומות.
ואז, ביום בהיר אחד מתלקחת האש. כוח צבאי אדיר שוטף ממזרח ומתחיל להתקדם לעומק המדינה הצעירה, בתחילה רק אל "השטחים שוחרי העצמאות" כדי להפסיק את מעשי "הטבח הברברי" ו"הפגיעה בזכויות האדם" שמבצעת המדינה הצעירה בבני המיעוט המדוכא. ראש ממשלת המדינה העצמאית (מדי) מוכרז פושע מלחמה ופלישת המעצמה המזרחית למדינתו לא באה אלא כדי לשים קץ להתנהגותו הברברית.
חמישה ימים לאחר מכן, שבהם אלפי הרוגים, הפגזות בלתי פוסקות על מרכזי אוכלוסיה וריסוק כמעט מוחלט של צבא המדינה, מתחילים הכוחות הכובשים להשתלט אט אט על שאר חבלי המדינה. שארית כוחות הצבא נסוגים לעבר עיר הבירה בניסיון נואש להגן על מעוז הריבונות האחרון בטרם תושלם הקטסטרופה.
מה עושה כל אותו זמן הקהילייה הבינלאומית? תחילה מגנות מדינות המערב את "התוקפנות", אחר כך הן מגיבות בתקיפות ונחרצות ומכנסות דיון דחוף של מועצת הביטחון של האו"ם, שם הן תובעות מהצדדים להפסיק את האש ולשוב אל שולחן המשא-ומתן. כשגם זה לא עוזר, הן פותחות בסבב שיחות דיפלומטיות בינן לבין עצמן, מצקצקות בלשונן, חלקן אפילו רוקעות ברגלן ברוגז פעם או פעמיים, וכל ההבטחות בדבר "עזרה הדדית", "ערבות צבאית כלל-גושית" ושאר סיסמאות מרוממות נפש פורחות להן כמוץ בפני הרוח. הנחושות שבמדינות מכריזות כי יבחנו אופציה להפסקת הקשרים הכלכליים עם המעצמה הפולשת.
אין-אונות מדינית
המדינה הכבושה היא לא ישראל - אלא גאורגיה, לפחות לעת עתה. ואם מישהו זקוק ולו לרמז קטן למה שעלול להתרחש חלילה אם ישראל תעמוד אי פעם במצב דומה לזה של ידידתה הקווקזית, יואיל נא להתעדכן בחדשות ולעשות את התרגיל התיאורטי הקטן המתואר לעיל.
מצבה של גאורגיה מבחינות מסוימות אפילו טוב מזה של ישראל, שהרי לרוסיה אין כוונה למחוק אותה חלילה מהמפה. בין רוסיה וגאורגיה אין סכסוך לאומי בן מאה שנה בעל שורשים דתיים עמוקים אפילו יותר על עצם קיומה של גאורגיה, וחוץ מכמה בדיחות משעשעות על חשבונם, אין לעמי העולם מסורת בת אלפי שנים של שנאת גיאורגים באשר הם.
מצבנו גרוע משלהם. הוא גרוע כיוון ששטח מדינתנו קטן יותר וכיוון שבזירה הבינלאומית אנו כה שנויים במחלוקת, שבמקרה של פלישה מאסיבית וכיבוש המדינה היהודית על-ידי כוחות אויב - עד שייצא לדרך, אם בכלל, מבצע הצלה רב-לאומי, לא יישאר לכוחותיה הרבה מה לעשות, אלא רק לרכז את הגופות ולפנות לחוף מבטחים שמעבר לים את מתי המעט שהאויב משום מה יחוס על חייהם.
אמנם מאז סוף מלחמת העולם השנייה מדברת הקהילייה הבינלאומית רבות, ואולי אף עושה רבות, כדי לגבש בריתות צבאיות ואסטרטגיות שיהוו כוח שמירה על "השלום"; ואמנם הכוונה העומדת מאחורי מעשים אלה היא טובה בהחלט: לפתור סכסוכים, גם קשים ביותר, בדרך של הידברות ולא של לחיצה על ההדק. אך בפועל שולטת האין-אונות המדינית: מי שכבר מוכן לקחת את הסיכון ויוצא למלחמה, יודע שההתנגדות הבינלאומית לפעולתו, שלילית ככל שתהיה בקני מידה מודרניים, תסתכם לכל היותר בגינויים חיוורים במועצת הביטחון ואולי גם באיזו סנקציה כלכלית סמלית בסגנון הסנקציות האנטי-אירניות. אין ספק - חזונו של צ'מברליין ממשיך להתגשם.
משום כך, כשאנו רואים את גורי וטביליסי נחרבות ומעלות עשן, כדאי לנו לחשוב גם על ירושלים ועל תל אביב.