שבועות ספורים של חסד היו לו לאזרח הישראלי, עת בהה בערוצי הטלוויזיה וקיווה, כל כך קיווה, להישגים של ספורטאי ארצו באולימפיאדה. שבועות ספורים בהם כל אשר חפץ בו היה רגע של גאווה לאומית, לא פחות, שבו יונף הדגל הכחול-לבן, יושמע ההמנון הלאומי ויעוטר במדליה נציג ישראלי שלא חשוד, אף לא בעקיפין, באי ניקיון כפיים, בתככנות או בקידום אינטרסים זרים. רגע נדיר של אפשרות לצפות במי שהצלחתו היא הצלחתנו, והישגיו האישיים הם הישגינו, שאין סתירה בין "הטוב האישי" שלו ל"טוב הקולקטיבי" שלנו. קשה להאמין שאזרחי ישראל, שמעולם לא טרחו לרכוש כרטיס לתחרות ג'ודו או התעמלות אמנותית, שטרם הרחיקו לצפות בשיט מפרשיות תחרותי או בתחרות סיף, החלו מתאהבים בענפי ספורט אלה. הם פשוט ביקשו רגעים ספורים של גאווה לאומית.
כמה חסרה כיום הגאווה הלאומית. בימים שבהם אזכור ישראל בעולם נעשה בהקשרים של קשירת פשע, שחיתות וניצול משרות ממלכתיות לצבירת הון אישי - קשה לו לאזרח הישראלי לזקוף קומה כאשר סמלי ריבונות ישראלים מופיעים ברשתות תקשורת זרות. ואם חסרה כאן גאווה לאומית, הרי שקל וחומר יש כאן ערגה להצלחה לאומית. כמדינה שלא הצליחה במלחמה המי יודע כמה להביס נערי ארגון גרילה, ושאזרחיה חיים בפחד מתמיד מפני טרור אווירי, הצורך בהישג, אם לא בשדה הקרב לפחות בשדה הספורט - הופך נואש יותר ויותר.
"לא סופרים" את המדינה
אך אין לטעות: גם הישגים ראויים באולימפיאדה לא היו מנצחים בתחרות עם פסיכולוגיה לאומית שוקעת המעידה על ריבונות לאומית מתדרדרת. על-פי מדד הריבונות, שפורסם לאחרונה מטעם מרכז בגין בירושלים, הנתונים אמורים להבהיל כל ראש מדינה. האזרח הישראלי תופס באופן שלֵו ו"ידידותי" את אפשרות הירידה מן הארץ; תעשיית הנפקת האזרחויות הזרות גורפת לתוכה כל אזרח שלישי בישראל; הנכונות להימנע מלהצביע ביום הבחירות הכלליות נשקלת ברצינות בקרב כארבעים אחוז מן הבוחרים הפוטנציאליים, והפקפוק ביכולתה של המדינה לשרוד את ארבעים השנים הקרובות הוא נחלת רבים.
את המדינה האזרח הישראלי "לא סופר" ובודאי שלא פונה אליה בעת צרה. מבין אלפי הישראלים החיים תחת אימת הסחיטה ("פרוטקשן") - בהם לא רק בעלי חוות בודדים בנגב אלא גם פרדסנים רבים בשרון וחקלאים רבים בצפון - פחות מחמישית טרחו בכלל לפנות למשטרה. "אי אמון בנכונותה לפעול" - הם מסבירים, ומצביעים על עשרות אזורים ריבוניים שאליהם המשטרה אינה מעזה כלל להיכנס מאימת ההתלקחות של "אינתיפאדה מקומית". שאלו נהגי מוניות בבאר-שבע היכן הם מבטחים את הרכב. רובם עושים זאת בתל אביב. חברות ביטוח מקומיות כבר ויתרו על מכירת הפוליסות - גניבות הרכב הן עניין שבשגרה.
לא פלא אפוא שכה רבה הייתה ההשתוקקות של אזרחים ישראלים להישגים אולימפיים, ושהם הפכו לפתע צמודי מסך אל מול התחרויות בהתעמלות אמנותית ובשחייה צורנית. אך עם סיומו של החודש הספורטיבי נותר רק לקוות כי עד לאולימפיאדת לונדון (2012) מישהו יתעשת ויבהיר לישראלים שגאווה לאומית והישגים מדינתיים ניתן לשאוב לא רק בערוץ הספורט.
