כל תייר מנוסה יודע, אל נכון, שטיול בארצות שמעבר לים לעולם לא יוכל להיות מושלם בלעדי ביקור במוזיאון. גם מי שאיננו חובב-אמנות לשמו, יימשך, מן הסתם, אל בתי הנכות גדולי הממדים באשר הם, שהרי אלה אוצרים בין כותליהם את שכיות החמדה של התרבות האנושית.
אלא שאליה וקוץ בה: לא רק שבדרך כלל אין ההתנסות הזאת מרנינה, היא אפילו מעייפת עד כדי תשישות. אחרי ככלות הכל, יש גבול למה שהחושים מסוגלים לקלוט ולהעמיס על המוח, באשר לא אחת מסתיים ביקור אמנותי-תרבותי-חינוכי שכזה במפח-נפש של קהות חושים מוחלטת, בתחושת-טשטוש, ואפילו בסימפטומים של, מה שקרוי, "הרעלת אמנות". בסופו של דבר, אלה דומים לתחושתו של מי שמשוטט שעות ארוכות בכלבו ענק וחש, פתאום, שאינו מסוגל יותר, ושעליו להימלט, כל עוד נפשו בו, החוצה, לשאוף אוויר, לנוח ולהתרענן.
וזוהי, בדיוק, התחושה של מי שמבקר באחד מהמגה-מוזיאונים בעולם. לא סוד הוא שאנשים משכילים ותרבותיים לא מעטים מתחלחלים מעצם המחשבה שעליהם לבקר באחד מהלבירינטים האלה, העמוסים עד לעייפה בפריטי-אמנות, כשיצירות-מופת תלויות לצד יצירות חשובות-פחות, ואפילו גרועות ביותר, אף שהן מאורגנות להפליא על-פי תקופות, סגנונות וארצות. או אז עלול ביקור בלבירינט שכזה להצטייר כקורס מזורז ודחוס בתולדות האמנות.
הדרך היחידה, מן הסתם, לעבור את המבוך הזה בשלום, היא לברר, מראש, מהן יצירות האמנות הטובות ביותר המוצגות במוזיאון שהתייר המצוי עומד לבקר בו. מומלץ לבחור אחת, שתיים, או לכל היותר שלוש מיצירות כאלה, לברר היכן, בדיוק הן מוצגות, ולהתמקד בהן בלבד, מבלי להתעכב, או להתבונן ביצירות אחרות. אלה רק יעמיסו על ראש התייר מידע מיותר. בכל מקרה, מומלץ לו שיאסוף מראש את כל המידע שבהישג-ידו על הציור או הפסל שהוא מתעתד לראות. רק אז כדאי להתייצב מולו, ככל שרק ניתן, לבחון אותו, להתפעל ממנו, להעריץ אותו ולבסוף להתמסר אך ורק לו. רק אחר-כך אפשר לסובב את הגב ולצאת החוצה בנחת.
המובחר שבמובחר
האמת ניתנת להיאמר, כי דרך-ביקור שכזו במוזיאון אינה מעידה, בהכרח, על חוסר יחס של כבוד למוזיאון, גם לא על חוסר-תרבות או צרות-אופקים. להיפך: יש בכך דווקא הוכחה ליידע, להבנה ולאנינות הטעם, בדיוק כמו תכונות אלה המאפיינות גסטרונום, שמגיע למסעדה ויודע בדיוק איזה יין להזמין.
סוד גלוי הוא שבכל מגה-מוזיאון יש, בדרך כלל, רק יצירה אחת ששווה לצפות בה. לכן כדאי להתמקד רק במובחר שבמובחר. אחרי ככלות הכל, התמקדות ביצירה אחת אינה אלא אקט של הערכה אמיתית, באשר רוב יצירות האמנות הגדולות "קבורות", ממילא, בים של יצירות חשובות פחות.
כאן המקום להזכיר שכל אחד רשאי, כמובן, לבחור בכל מוזיאון יצירה כלבבו ולהתמקד בה, על-פי טעמו האישי, השכלתו והבנתו. מתוך ניסיון אישי, אני יכול להמליץ על יצירות מובחרות כאלה במספר מוזיאונים גדולים ומובחרים שבהם ביקרתי.
במוזיאון אופיצ'י שבפירנצה הייתי מתמקד ביצירת המופת "האביב" ("פרימוורה"), של סנדרו בוטיצ'לי, הממחישה את תפארת אמנות הרנסנס האיטלקית. לדעת מביני-עניין, זהו הציור המשולם ביותר שצוייר אי פעם. גדולתו נובעת בהתעלותו מעל גבולותיו הצרים, יחסית, של הרנסנס הפלורנטיני.
בארמון הדוג'ים שבוונציה יש שלוש יצירות-מופת של גאון הפנטסיה, הצייר הפלמי, הירונימוס בוש, כשהמרתקת בהן היא "יום הדין". נראים בה המבורכים, העושים דרכם לגן-עדן, והמקוללים, המרצים את גמולם בגיהנום.
באגף רישלייה של מוזיאון הלובר הפריזאי מוצגת היצירה המעולה ביותר מבין כולן: "הפייטה של אביניון" - דמות של מריה, המתאבלת על בנה, ישו, לאחר צליבתו. הציור מיוחס לאנגוראן שרונסון, מפרובנס, הנחשב לאחד האיקונינים המרגשים ביותר בתולדות האמנות.
באגף סיינסבורי של הגלריה הלאומית בלונדון מצויים שלושה ציורים, שצויירו בידי פיירו דלה פרנצ'סקה, אמן הרנסנס, והנחשבים לטובים ביותר שצויירו אי-פעם: לידת ישו, הטבלתו, והריגת נחש הרשע בידי מיכאל הקדוש. ציורים אלה התפרסמו, בעיקר, בזכות הפרספקטיבה והבהירות שלהם.
במוזיאון הבריטי בלונדון משוכנים תבליטי השייש של הפרתנון, שנחרתו תחת פיקוחו של הפסל האתונאי, פיראס, בדרגת-שלמות שכמותה לא הושגה מעולם, ויש בהם תחושה מופלאה של תנועה.
במוזיאון ההיסטוריה של האמנות בווינה מומלץ להתמקד בציורו המונומנטלי של הצייר הפלמי, פיטר ברויגל, "גולגחתא", המתאר את צליבת ישו. יש בו מאות דמויות, וכל אחת מהן היא מחזה דרמטי בפני עצמו.
בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון מצוי פורטרט העלמה ג'ינוורה דבנצ'י, מפירנצה, שצייר ליאונרדו דה-וינצ'י. היא נחשבת ליצירה החשובה ביותר במוזיאון ובה כדאי להתמקד. זהו גם הציור היחיד של האמן, המצוי ביבשת אמריקה, והוא מוכר כפורטרט הפיוטי ביותר בעולם המערבי.
ולבסוף: במוזיאון המטרופולין בניו-יורק נחשבת "גינה בסיינט אנדרס", של האימפרסיוניסט הצרפתי, קלוד מונה, ליצירת השיא. בציור נראית משפחה הצופה מהגן בספינות החוצות את התעלה. יצירה זו קבעה את קו פרשת המים בהיסטוריה של האמנות, והיא זו שלמעשה מציינת את לידת האימפרסיוניזם.
