בקיץ האחרון פצח הרחוב שבו אני גרה, כמו שאר רחובות לב העיר, במבצע "ציצי לכל אוטו", ובכל בוקר מציפים אותו כרטיסי ביקור המבטיחים מסז'ים חושניים מיפהפיות שהגיעו מתאילנד ועד אוקראינה במיוחד כדי לפנק את התל אביבים שנתפס להם הגב.
אז מצאתי לי תחביב חדש: התחלתי לאסוף את כל הכרטיסים מהמכוניות שחונות ברחוב שלי ולזרוק אותם לפח. פאתטי, אני יודעת.
לעומתי, דוד טור הוא איש מגניב מאוד. הכי מגניב בכיתה. במועדוני ה"סליז" שלו, בהם הברקפסט, הדאדא והחתול והכלב, יש סמים, אלכוהול, זיונים לכל דורש, מוזיקה טובה ומספיק חושך בשביל שלא יראו את הבדידות מבצבצת בין הסדקים.
אבל עם הצלחתו, שכח כנראה טור את ההבדל שבין סקס מרצון הדדי לבין סקס בתשלום. החודש הוא פתח עם שותפים נוספים (שמשום מה מעדיפים לשמור על דיסקרטיות, ביישנים שכמותם) מועדון חשפנות "אקסקלוסיבי". טור לא רואה סיבה לבושה. להפך; הוא יודע שהשם שלו כ"מלך חיי הלילה" ימשוך בליינים למועדון.
לשאלות הרבות בנושא הזנות וחיפצון האישה, אפשר להוסיף היום תהייה חדשה: מתי אבדה הבושה? כיצד הפכה צרכנות המין לכל כך לגיטימית? וממתי מי שיש לו מספיק כסף ומעמד, כמו טור, יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, גם לחצות גבולות מוסריים ועדיין להישאר "אחלה גבר"?
עיון בראיון שהעניק טור לאמיר בן דוד בעיתון הארץ (2004) מעלה את ההרהור, שאולי כל המועדונים שבדרך היו רק טיזינג למשחק האמיתי. "אנשים הרי לא באים לפה לצרוך אלכוהול. הם באים לצרוך עוד אנשים", הוא אמר על אחד המועדונים שלו.
טור מזמן חושב שהכל סחורה; גם בני אדם. הוא פשוט הבין שכל המוזיקה, הריקודים, החיוכים והשיחות הקצרות הם רק עיכובים בדרך לסקס, והחליט לקצר תהליכים ולקצץ בעלויות. ה"סליז" הוא רק עוד מוצר; צורכים והולכים הביתה. אבל בעוד שאנחנו הולכים הביתה בסוף הלילה, הנשים שעובדות בחשפנות ובזנות חיות את ה"סליז" באמת, בוקר, צהריים וערב; התענוג הקצר שלנו מסליזיות בשקל עולה להן הרבה הרבה יותר.
