מדינת ישראל, 2008. מקומות ציבוריים אינם נגישים, חניות הנכים נתפסות ע"י אנשים בריאים, כשאלה המעטות המוקצות ע"י הרשויות העירוניות מרוכזות לרוב באזורים מסחריים בלבד. הציבור כמעט בכללותו לא יודע נכות ונכים מה משמעותם ומה המשמעות של לחיות כנכה בסביבה לא מותאמת וחברה לא מודעת.
הרבה כתבות, מאמרים ועדויות אישיות התפרסמו במהלך השנים בכל הנוגע לנכים והתמודדותם עם חיי היומיום בחברה הישראלית, מאמר זה לא פונה לכלל החברה שתקרא שוב על כמה קשה לאלה הנכים, תצקצק בלשונה למקרא העדויות על מאבק הקיום של כמותנו ובסיימה את קריאת המאמר תחזור לשגרת חייה, אלא דווקא לציבור הנכים.
לא, אין לי טענות לחברה שבה אני חי. 13 השנים בהן אני חי כאדם נכה בישראל גרמו לי להבין שהדרך היחידה בה ניתן יהיה להביא את החברה הישראלית לקבל ולכבד גם את השונה שבתוכה, היא מלמטה, הווה אומר, שאם ברצוננו, אוכלוסיית הנכים, להתעורר בבוא היום למציאות אחרת בה הסובבים יסתכלו עלינו ויקבלו אותנו כשווים בין שווים, מציאות בה יכבדו את הפריבילגיות המפוקפקות להן "זכינו" (כמו חניות שמורות ואל-תור במשרדי ממשלה), עלינו להביא למודעות מלמטה, מהסובב אותנו. כל אחד מאיתנו צריך להיות שגריר במערכת ההסברה הזאת. אין טעם לחכות עוד לנס בו הרשות המבצעת תחליט לאכוף את חוק הנגישות במקומות ציבוריים אם מאז ה 1 באפריל 1972, היום בו חוקק, ועד היום, לא מצאו לנכון לאכוף אותו. וכמה סימבולי יום החקיקה, ה-1 באפריל... הלא גם את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שחוקק ב-1998 איש לא אוכף והציבור לא מודע לו.
האחריות להבאת המודעות לציבור הישראלי נותרה אך ורק בידיים שלנו! ואני לא מדבר על "לחנך" את החונים בחניות הכחולות, מכיוון שזהו כבר הסימפטום למחלה, הכוונה היא לפעול לעצירת המחלה אצל אלה הבוגרים, ולייצר רפואה מונעת בדור הצעיר בכדי שזה יגדל כבר מחוסן. אז על מה בעצם אני מדבר, אני מדבר על כך שהציבור לא רואה אותנו! לא רואה אותנו בבתי הקפה ומקומות הבילוי, לא רואה אותנו באירועים חברתיים מרכזיים, לא רואה אותנו במקומות העבודה ולא רואה אותנו כנותני שירות! אז יקומו עלי אחי הנכים ויזעקו איך אפשר?! שום דבר לא מותאם!לא נגיש! נכון, אני אענה לכם, נכון אתם צודקים, צודקים ומורחקים, צודקים ונבדלים משאר החברה, צודקים ונשארים בבית! העקשנים והגאוותנים שבינינו יאמרו "אבל אני לא מוותר, אני יוצא, מבלה ומעורה בחברה".
"ככה צריך להיות" אני אענה לאלה, ואתם הראשונים להוביל את השינוי, אבל אתם זה לא מספיק, כי תודו על האמת, זה תמיד רק אתם שם בחוץ. אתם תמיד הנכים היחידים בבר, הנכים היחידים בבית הקפה, בשדרה, במקום העבודה ובאירועים החברתיים. אתם זה לא מספיק, אבל אתם "כח החלוץ" במשימה הכל-כך חשובה הזאת, עליכם להוות דוגמא ולדחוף את אלה האופטימיים פחות, החוששים להתבזות בנסיים להשתלב. זהו הבסיס לשינוי המיוחל, הבסיס להעלאת המודעות, הצפתה וזריעתה בציבור הישראלי.
תאונות דרכים, פיגועי טרור ופציעות במהלך השירות בכוחות הביטחון, מעוררים בקרב החברה לא מעט סקרנות והרבה מאוד אמפתיה. נכי שלוש קטגוריות אלה מהווים בערך כ 20% מכלל אוכלוסיית הנכים בישראל. במחקר שנערך בשנת 2006 ע"י פרופ' אריה רימרמן וד"ר טל ארטן מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, נבדקו פערי ההשתתפות והמעורבות החברתית בין נכים ללא נכים בישראל, נמצא שבין הנכים עצמם, נכי כוחות הביטחון, עבודה ואיבה, רואים עצמם בשיעורים הרבה יותר גבוהים כחלק מן החברה לעומת קבוצות נכים אחרות, ולכן, קבוצות להן השפעה גדולה יותר מעצם היותן מוכרות או, בין אם בצדק ובין אם לאו, מוערכות יותר בחברה, חזקה עליהן לחרוש את דרכם של שאר הנכים בשדה החברה הישראלית ולאפשר להם להצטרף בשלב השני ולהשתתף במלאכת זריעת המודעות.
לא להיסגר
הישראלי הממוצע הוא אדם סקרן ולעיתים אף חסר עכבות, אל לנו להיסגר כקונכיות ולהתכווץ כשהמבטים ננעצים בנו. להיפך, עלינו לנצל את ה"חוצפה הישראלית", את הדחף של אחרים לדעת מה קרה לנו, ובשיחה פתוחה וכנה, גם אם מקרית או קצת מביכה בתחילה, נוכל לדלג מהר מאד על גילויי האמפתיה של הצד השני ולהראות לו שאין אנו שונים ושלא לאמפתיה אנו משוועים, אלא ליחס שווה ולכיבוד זכיותינו כשאר האדם.
מניסיוני ומניסיון חברי בעלי המוגבלויות, דווקא אלה שנקרים בדרכנו, אלה שמעולם לא נתקלו באדם נכה, מעולם לא עצרו לפני מדרגה בפתחו של בניין ומעולם מעלית לא היוותה עבורם שיקול אם לקפוץ לבקר חבר, הופכים בהכירם אותנו ללוחמים הגדולים ביותר לזכויות הנכים. לא פעם מצאתי עצמי בצד המרגיע, המפייס, באמרי לבן/בת לוויתי "עזוב/י, הוא לא אשם, הוא לא אמור להבין, איש מעולם לא הסביר לו".
חוסר הבושה שלנו הוא המפתח להצלחה! כי ככל שלא נעים לנו לבקש עזרה מאדם זר, הרבה פחות נעים להסתובב בלובן פנים ולחזור הביתה כי יש מדרגה, כי "עזוב, לא נורא"... כן נורא! כ ן נ ו ר א !!! נורא שבמדינה שחיה על חרבה אנשים חונים בחניות נכים תוך התעלמות מוחלטת מכך שהם מונעים את הזכות לחופש ועצמאות מאלה שנלחמו עבורם, נורא שבמדינה מוכת פיגועי טרור אנשים מעדיפים להתעלם מחוק הנגישות בבתי העסק שלהם ומונעים מאותם חסרי מזל שעברו במעבר החצייה או טיילו להם בעיר בזמן וברגע האומללים ביותר, כשם שגם הם, בעלי העסקים יכלו היו לבחור בזמן ובמקום ההוא, ונורא שבמדינה שתאונות הדרכים הפכו כבר מזמן למכת מדינה, מקומות עבודה מעדיפים לא פעם לקחת עובד בריא על פני אדם נכה, גם אם הוא פחות מוכשר, על-מנת שלא יאלצו לעשות שינויים מבניים פשוטים עבורו, כשהכביש עלול לא לחוס גם עליו, אותו המנהל, כשיסיים הוא את יום עבודתו. ולכן עלינו מוטלת המשימה של "הנגשת הארץ המובטחת", עלינו מוטלת האחריות להביא לידיעת הכלל עד כמה הם בבורותם היום בונים את המדרגה מולה מחר הם עלולים לשבת בחוסר אונים במידה וחס חלילה, גורלם לא ישפר עליהם...
אך אין אנו הנכים נקיים מכל רבב! גם אנחנו אשמים לא מעט במעמדנו בחברה. אנחנו אולי בעצם הראשונים לחטוא למטרה, כשאנו עסוקים כל הזמן בהשוואות תנאים בין אלה של קבוצת נכים אחת לאלה של רעותה, אנחנו לא תומכים האחד בשני ולא נשמעים לעולם כ"אוכלוסיית נכי המדינה" אלא תמיד כקבוצת משנה כזו או אחרת. האם ראיתם פעם את נכי צה"ל עולים לי-ם לתמוך במאבק הנכים הקשים של ביטוח לאומי? האם ראיתם את נכי ביטוח לאומי המשותקים נותנים כתף למאמץ למניעת סגירתה של הספרייה לעיוורים? האם אי פעם התאחדו קבוצות הנכים למאבק משותף?! תנו לי לענות עבורכם, לא! וזה לא שאין מי שייזום ויתמוך, להיפך, אם תעשו חיפוש קצר באינטרנט בכדי לבקש עזרה תמצאו את: "איל", ארגון נכי צה"ל, ארגון בזכות, איל"ן, נגישות ישראל, מטה מאבק הנכים, קר"ן, צעדים, תא הסטודנטים המוגבלים רפואית ועוד ועוד... ומעל כל אלה, ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל!
יופי! מה תהיה העמותה הבאה להירשם? "ארגון העל של ארגון הגג של ארגוני הנכים"? אנחנו נראים כבר כמו רשימת המובילים בדפי זהב! א.א. הובלות, א.א.א. הובלות ...ושלא תטעו, אני באמת מאמין שכל העמותות כוונותיהן טובות, אבל מרוב עמותות, לא רק שאנו מפספסים את העיקר, אלא שבסופו של יום, אנחנו יורים לעצמנו ברגל (למי מאיתנו שנשארה כזו...), מכיוון שהציבור בישראל שומע תמיד על "מאבק הנכים" רק בהקשר כספי!
מאבק ההישרדות שלנו תלוי, ואין מה לעשות, בכספי הביטוח הלאומי ואגף השיקום של משרד הביטחון, עליהם אנו נלחמים לשמור מפני הקיצוצים והשחיקה המתמדת. אין זה אך טבעי ומתבקש שנאבק על לחם קיומנו בין אם הוא בצורת כספי ניידות ובין אם בצורת ציוד עזר, אך כך לא יבין זאת הציבור, הלא רוב הציבור בארץ מורכב מהמעמד הנמוך, הנאבק בעצמו לשרוד ומהמעמד הבינוני, עליו נטל המיסים הוא הכבד ביותר, ואם תמשיך כל קבוצה להיאבק בנפרד, נמשיך לשחוק את דעת הקהל בארץ ולעולם לא נזכה לתמיכתם.
תמיכת הציבור היא הנקודה החשובה ביותר שעלינו לתת עליה את הדעת לפני שאנו יוצאים למאבק במשרדי הממשלה, כי ללא רוח גבית מהציבור לא נוכל לעולם לנצח במאבק לזכויות הנכים. ואם אנחנו רוצים את תמיכתו של הציבור, עלינו להיחשף בפניו ולהביא אותו להכיר אותנו כבני אדם, להביא אותו לראות את האדם לפני כסא הגלגלים, את הפרסונה קודם לקביים, להביא להכרה, להבנה אל האדם הבודד, כי אדם אחד ועוד אדם ועוד אחד יהוו בסופו של דבר קבוצה, ובקבוצה מתפתח דיון שבסופו של דבר עשוי להוביל לשיח ציבורי. כשנגיע לשם, נדע שמאמצינו נשאו פרי. כך שרק אם נצליח בכוחות עצמנו להביא את הסובבים אותנו להבין את משמעות וחשיבות היות הנכים חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ומנופה, נוכל לצאת בעתיד למלחמה כוללת וברת סיכוי להצלת זכויותינו ונוכל אולי בפעם הראשונה גם להרגיש את תמיכתו ואהדתו של הציבור בישראל שעד אז אולי יראה בנו חלק לגיטימי וטבעי ממנו.
אנחנו אלה שצריכים לדאוג להשתוות לנכי העולם המערבי, המתוקן, בו הם מהווים חלק בלתי נפרד מהחברה, כי הלא "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבקביים". לא צריך להתחיל מאפס, יש לנו כבר מודל עליו נוכל להישען, ה- NOD - national organization on disability, גוף אמריקני הדואג לשילובם של הנכים בחברה, מפקח ובוחן את הנעשה לאורך כל ימות השנה. ואולי נוכל להתחיל באימוץ הסלוגן שלהם ולהנחילו לסובבים אותנו כדי שיבינו ש:
"It’s not disability, It’s ability, that counts"
