שאול מופז, האיש שפרש לפני שבועיים מן הפוליטיקה באכזבה ושאט-נפש, חוזר. מפתיע? לא בדיוק. הוא כבר עשה את התרגיל של היפוך תוך ששים שניות בעבר, כאשר שלח מכתבים לאנשי הליכוד ועבר למחרתו לקדימה.
דבר אחד ברור. אין לצפות לנסים מאף אחד מן הפוליטיקאים שלנו. כל אחד מהם הוא אדם עם הרגלים, וניתן לדעת מה יעשה בכל מצב על-פי ניסיון העבר. מופז - צפה שיתהפך מחר. ברק - צפה שיברח מן המערכה, מן ההחלטה בכל רגע שטובת המדינה באמת עומדת למבחן. לבני - איש לא יודע מהן עמדותיה מכיוון שמעולם לא היו לה עמדות מוצקות, היא תמיד הסתוותה בסביבה והתאימה את צבעיה ודעותיה על-פי האופנה והפורום המנהל. ביבי - תמיד קשוח באופוזיציה ורך כחמאה נמסה כאשר התקשורת העוינת מרכזת בו את הזרקור לאחר שנבחר. שס - צפויה מראש בכל משא-ומתן, סקטוריאליות מוחלטת בלא קשר לאסון שהיא ממיטה על המדינה בכללותה. וכך אחד וכך כולם, צפויים לחלוטין, ומצדיקים את דבריו של אחמדינג'אד, מדינת היהודים קורסת.
אלא מה, מדינת היהודים איננה לא שס ולא מופז, לא לבני ולא ביבי, לא פואד ולא ברק, ואפילו לא פורום החווה השולט בכיפה דרך נציגיו שרון-אולמרט-לבני. מדינת היהודים יש לה תעצומות נפש של יהודים שסבלו אלפיים שנה כדי לממש את זכותם הטבעית וההיסטורית על ארץ ישראל, זכות בלעדית ללא עוררין, גם אם העוררין הם הקליינטים של פורום החווה ברחוב פנקס. המציאות המזרח-תיכונית, ביחד עם אותן תעצומות נפש יוכיחו עד מהרה את אפסותה של המנהיגות הנוכחית, או יותר נכון את חוסר יכולתה להנהיג, ויכוונו את העם לעבר מנהיגות ציונית אמיתית.
והיה אם טעיתי, וזו הנוכחית היא אכן המנהיגות שהעם רוצה, יתכן שאחמדינג'אד אכן צודק, והשואה בדרך. הימים הנוראים מתקרבים, יום כיפור כבר באופק וכולנו יודעים מה יכול לקרות ביום הכיפורים.