אלכס אוהב לבשל, לאכול, ובעיקר להאכיל. נכון אולי לומר ש"אלכס אוהב". אוהב את החיים, אוהב אנשים, וגם אוהב אוכל. אוכל, לא מזון. "אוכל", עם כל החושים והטעמים הנלווים לכך, להבדיל מ"מזון" תפל, שנועד לשם הישרדות.
הלויקמיה שבה חלה אלכס והשתלת מוח העצם שעבר לא שינו במאום את אופיו זה, אלא רק הרחיבו את ציבור הנהנים מאהבתו השופעת. וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת מתארחת בביתו, מתמודדת בקושי עם הגודש הקולינרי. פורום הנהנים - ולא רק ממטעמי המטבח - כלל, לבד ממשפחתו של אלכס, גם את תורמת מוח העצם ומשפחתה, ועוד בחור, שעבר השתלה במקביל לאלכס, ומשפחתו. את תורמת מוח העצם, אשר הצילה את חייו, הכיר אלכס רק כשבועיים קודם-לכן, כשנה לאחר ההשתלה. היה מרגש. נורא מרגש. כל-כך הרבה טוב לב וחוכמת חיים התכנסו סביב שולחן גדול אחד. וזה היה המשפט הראשון שאמר לי חברו למסע ההשתלה של אלכס: "את יודעת, היה נורא קשה, עדיין לא פשוט, אבל הסרטן הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי".
תמוה ככל שיהיה, זהו משפט שאני שומעת תדיר. כך גם חשה אליס: "שמי אליס, אני נשואה, אם לשלושה ילדים קטנים. עד להופעת בלוטת הלימפה המוגדלת חייתי חיים שגרתיים. כיוון שאנו חיים בעולם חומרי, נשאבנו בעלי ואני לתוך רדיפה אחר 'הצלחה' - בית, משכנתה, ילדים, קריירה, לימודים וכו'.
כל יום קמתי ל'מרדף' חדש, עם דפים קטנים שבהם כתוב מה עלי לעשות היום - כשעלי להספיק הכל על-פי הרשימה שהכנתי מראש. בערב - ארוחת ערב, מקלחות, ויאללה, ילדים למיטה... כל זה עד אשר גיליתי גוש בצוואר, בצד ימין, שהיה שם קודם, קטן יותר. לא ייחסתי לו חשיבות. פתאום הוא גדל. הופניתי למרפאה ההמטולוגית, שם שמעתי לראשונה כי יש חשד שהגוש סרטני. נשלחתי לסדרת בדיקות וביופסיה.
אני - סרטן - הרי זו מילה גסה עבורי. פחדתי פחד מוות. השגרה נעלמה מחיי באחת! הפתקים הקטנים עם מטלות יום המחר כבר לא עניינו אותי. מה שהיה חשוב מעתה זה לנצור את רגעי האושר עם משפחתי. פתאום גיליתי את האושר הצרוף של ארוחות הערב המשותפות. ארוחת ערב פשוטה בחיק משפחתי הפכה להיות אירוע שהציף אותי אושר שקשה לתארו במילים. רציתי רק להרוויח זמן להיות עם משפחתי, הרגעים הקסומים הללו של יחד. התחלתי להעריך את הדברים הקטנים שבשגרה, שדילגתי מעליהם ללא תשומת לב. התחלתי להתייחס לבלוטת הלימפה הסוררת כאל מתנה. עצוב לי מאוד לומר שבאמצעות 'מתנה' זו גיליתי את החיים עצמם, את משפחתי.
רבי נחמן מברסלב אמר: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כלומר, הכל לטובה. הקוץ של היום יכול להיות הפרח של מחר, אם רק נשכיל ללמוד את השיעור, לצמוח, להתפתח. בשפה הסינית, המבוססת על סימבוליקה ולא על אותיות, המילים "משבר" ו"הזדמנות" נכתבות באופן דומה מאוד. הפנטזיה שלי היא שנוכל לצמוח מתוך טוב, מתוך אהבה, ולא מתוך קשיים. אולם ממקום טוב ומפויס המוטיבציה לערוך שינויים - בכללם גם צמיחה - נמוכה למדי. הקשיים בחיים הם המעצבים את אישיותנו, הם האחראים לצמיחתנו ומנערים אותנו מאדישותנו - כמו ששרירים מתפתחים בעת דחיקת משקולות, תנועה מתאפשרת רק בעת חיכוך וסלעים מתגלפים אל מול גלים מתנפצים. אם כך, אין פלא שחולים רבים רואים בסרטן הזדמנות פז לערוך בדק בית ושינויים בחייהם, כאלה שיובילו אותם למקום טוב יותר ושלם יותר עם עצמם.
לאנס ארמסטרונג, גדול רוכבי האופניים, מנצח מירוץ ה"טור דה פרנס" שבע פעמים ברציפות, החלים מסרטן אשכים מפושט, כולל גרורות למוחו ולריאותיו. הסרטן אומנם קטע את קריירת הספורט שלו ואילץ אותו להתמודד במירוץ הפיזי והנפשי הקשה ביותר של חייו, אך לאחר החלמתו, הוא חזר בכוחות מחודשים, עד הכתרתו לרוכב הטוב ביותר בעולם. בספר שפירסם כתב: "האמת היא שהסרטן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי מימי. אני לא יודע מדוע חליתי, אך המחלה עשתה לי שירות נהדר ולא הייתי רוצה לוותר עליה. מדוע ארצה לשנות, ולו ליום אחד, את האירוע החשוב ביותר והמעצב ביותר של חיי".
אחמד, מורה צעיר בתיכון, בשנות העשרים לחייו, שהיה מאורס לאישה מקסימה, מודה ללויקמיה (סרטן הדם) על כך שזירזה קבלת החלטות שדחה ודחה. המחלה הציבה אותו מול שאלות פרקטיות ופילוסופיות כאחד, בלי יכולת להמשיך ולהתעלם מהן. ההחלטה על נישואים, בתום התלבטויות ממושכות, מעידה שהסרטן יכול להוות פלטפורמה לשינוי, שבעקבותיו באה המתנה. זהו בדיוק המקום לממש את הזכות ולבחור כיצד להפיק את הטוב מהתנסות כה קשה.
בשונה מהתרבות המערבית, הדת ההינדית רואה את הסבל כחלק אינטגרלי מהחיים ומעריכה את ההזדמנויות הנקרות בדרך. כך למשל בסיפור עממי המובא מפי חולה סרטן בפני הרופאה המטפלת: "שיווה ושקטי, הזוג האלוהי בדת ההינדו, נמצאים במשכנם השמימי ומביטים על הארץ. הם רגישים כלפי האתגרים של חיי האדם, כלפי המורכבות של תגובות האדם, וכלפי מקומו הקבוע של הסבל בחוויה האנושית. שקטי מגלה איש עני מאוד הולך בדרך. בגדיו מהוהים וסנדליו קשורים בחבל. ליבה נכמר ברחמים. ענוותנותו ומאבקו נוגעים לליבה של שקטי. היא פונה אל בעלה האלוהי ומבקשת לתת לאיש הזה מעט זהב. שיווה מביט על האיש לרגע ארוך ואומר שאינו יכול לעשות זאת. 'איני יכול לתת לו דבר שעדיין אינו מוכן לקבל'.
שקטי מתרגזת ומפצירה בבעלה לזרוק שק של זהב על השביל שהוא הולך בו. שיווה נענה ומפיל שק של זהב על דרכו של האיש. בינתיים, הולך לו האיש וחושב בליבו: 'מעניין אם אמצא לי משהו לאכול הערב, או אשכב לישון רעב'. באחד מעיקולי הדרך הוא רואה משהו מונח. 'אהה', הוא אומר, 'יש שם סלע גדול. מזל שראיתי אותו. הייתי עלול לקרוע את הסנדלים העלובים שלי'. בזהירות הוא עובר מעל שק הזהב וממשיך בדרכו... החיים, כך נראה, מפילים הרבה שקי זהב בדרכנו. לעיתים נדירות צורתם מעידה על תוכנם. אני שואלת את המטופל שלי אם החיים הפילו בדרכו אי פעם שק של זהב, שהוא זיהה אותו והשתמש בו להעשיר את חייו. הוא מחייך אלי. 'הסרטן', הוא אומר בפשטות".
בעולם שבו אנו חיים איננו חופשיים ממיני שעבוד - יש ואנו עבדים לתפישות חברתיות, לרצונות של אחרים, לתאוות, לצווי עשה ואל תעשה ועוד כהנה וכהנה שלשלאות. לעיתים העבדות מקלה, דווקא כיוון שניטל חופש הבחירה - כמו אסירים שאינם מעוניינים להשתחרר מכלאם, משום שאינם יודעים כיצד להתנהל בעולם חופשי שבו קיימת יכולת בחירה. אולי לא בכדי נקראת ההגדה של פסח מדי שנה, ולא בכדי מועלית על נס היציאה מעבדות לחירות. כל יום וכל שנה אנו נקראים לצאת ממצרים שלנו, להשיג את חירותנו.
מניסיוני, ה"מתנות" שבהן זוכים החולים הן רבות ומגוונות, איש איש וטעמו, אך השינוי העיקרי העובר על האדם, הבסיס להתממשות המתנה, הוא הקבלה העצמית. קבלת המתנה אינה מותנית בהחלמה. היא מסלול מקביל ועצמאי. אביא סיפורים של כמה חולים, שהמתנות שקיבלו הן שונות, אך הקבלה העצמית, ההשלמה עם מי שאתה, עם ייעודך, עם מה שמיטיב עימך עוברות ביניהם כחוט השני. עם ההשלמה העצמית, קבלת פרספקטיבה אחרת לחיים, התגברות על פחדים, הכרה בערך העצמי, צומחת החירות האישית. זוהי היכולת להיות אנחנו בצורתנו המקסימלית.