שוק הביטוח הישראלי, מרוכז בידי 5 קונגלומראטים, תאגידי ענק, שקיבלו זיכיון לנהל את חסכונותינו ואת הפרשותינו לעת צרה.
הזיכיון מעניק לתאגידי הביטוח יתרונות משפטיים ופיננסיים, שאפשרו להם לבלוע כ-96% מהפעילות בתחום ביטוח החיים וכ-70% מהפעילות בתחום הביטוח האלמנטארי ולשלוט בנכסי ציבור שערכם יותר מ-500 מיליארד שקל.
תאגידי הביטוח לא עושים את הונם בזכות כישורים יוצאי דופן. בעלי מניותיהם ומנהליהם גם לא לוקחים על עצמם כל סיכון אישי. הם נישאים על גלי חולשת המבוטחים, על כפיית ועידוד המדינה לרכוש אצלם ביטוחים ועל הזיכיון הבלעדי שהוענק להם. זיכיון זה מאפשר להם לפעול בשוק ללא תחרות אמיתית ולמכור פוליסות עם תנאים מקפחים ומקוממים בעוד למבוטח אין השפעה על תוכנו של חוזה הביטוח. כך לדוגמא, הפוליסות לביטוח אובדן כושר עבודה. ניסוחי פוליסות אלה מרוקנים את הפוליסה מתוכן וזהים בכל תאגידי הביטוח. אפילו הלשון העילגת ומיקומם של סימני הפיסוק הועתקו מחברה לחברה.
הגישה הרווחת כיום בעולם היא, שגופים פרטיים המרכזים בידיהם כוח כלכלי מהווים סכנה ממשית לזכויות האדם. לעיתים יותר מאשר גופי השלטון. שופטי בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק ויצחק זמיר השכילו להבחין בכך. "הסכנה לזכויות האדם קיימת לא רק מכיוון השלטון", כתב השופט ברק בספרו, "אלא מכיוון הפרטים, ובעיקר פרטים בעלי עצמה, כגון חברות פרטיות מסוימות". השופט יצחק זמיר, הזכיר לנו בבג"צ השמאים, את הלקח המר של המדינה המתירנית במאה התשע עשרה. זו אפשרה למתי מעט לצבור כוח כלכלי העלול להשחית. תחת הסיסמה של חופש חוזים רחב, התפתחו עושק ועוול, ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב. דווקא בתנאים של שוק חופשי, קבע זמיר, נדרשים בתי המשפט להגן על חלשים.
ואכן אדם המבקש בימינו להבטיח כי חייו יסתיימו בכבוד, בעת הצורך, במוסד סיעודי, או כי יוכל לבנות את ביתו-מבצרו מחדש אם זה יישרף, תלוי בתאגידי הביטוח הפרטיים, שיכבדו את הפוליסות ששולמו על ידו משך עשרות בשנים. הוא תלוי בהם יותר מאשר במשרדי הממשלה.
אלא שלמרבה הצער, לאחרונה נדמה כי בית המשפט העליון שכח את העובדה שהוא היחיד המסוגל לעמוד מול דורסנותם של תאגידי הענק. כך, כואבות במיוחד, מספר החלטות מאכזבות בתחום הביטוח, שניתנו על-ידי השופט אליקים רובינשטיין. שופט נבון, רדוף כוונות טובות. את קירות לשכתו של השופט אליקים רובינשטיין כיסו בצפיפות, עוד בכהנו במחוזי בירושלים, צילומים המעידים על חיבתם של שועי עולם, מלכים ומנהיגי אימפריות אל האדם החביב והצנוע. אכן מרשים. בוודאי תוצאה של תרומתו הברוכה למען המדינה. אבל לאור פסקי הדין שניתנו על ידו בשנה החולפת, מתעורר הרושם כי קשה עליו הרגישות למצוקתם של קשי היום, החלכאים והנדכאים, שגם הם מהווים חלק מהמדינה שלמענה עשה כה רבות.
כך למשל, קבע השופט רובינשטיין, כי תביעתו של מבוטח לתגמולי ביטוח עבור נכות מתאונה, עלולה להתיישן אפילו עוד בטרם התגבשה נכותו הסופית. בכך חיסל אלפי תביעות צודקות של מבוטחים רק משום שחסרו את הידע להבין את הבלתי נתפס, כי מרוץ ההתיישנות של תביעתם מתחיל בטרם תתגבש נכותם.
בפסק דין אחר, אישר השופט רובינשטיין, את התנאי שקבעו חברות כרטיסי האשראי, לפיו ביטוח הנסיעות לחו"ל מותנה בהודעה מוקדמת על כל יציאה ויציאה לחו"ל. מבוטח ששכח להתקשר, הלך עליו. בכך חיסל, שוב, אלפי תביעות מכוסות רק בשל אי קיום תנאי פורמאלי מקומם.
בהמשך, קבע השופט רובינשטיין, כי מוות של ילדה מחיידק טורף אינו מכוסה בפוליסת ביטוח תאונות לתלמידים, רק משום שהחיידק בחר לתקוף את גוף הילדה דרך אמצעי הנשימה ולא דרך חתך בעור.
השופט רובינשטיין גם אישר פיצויים נמוכים ביותר למשפחתה של אישה בת 50 שנפטרה מסרטן המעי הגס, לאחר שרופאי קופת החולים התעלמו מתלונותיה ונמנעו מביצוע הבדיקות המתחייבות מתלונותיה, מגילה וממוצאה. השופט רובינשטיין סירב להטיל פיצויים עונשיים על הקופה המבטחת. השופט מתייחס להתנהגות רופאי הקופה בסלחנות. הם בסך הכול "ניסו לסייע למנוחה במצוקתה, אלא שהתרשלו באי קיום בדיקה חשובה שהיה בהחלט מקום לקיימה; ואולם אין מקום להעמידם בגדר בעלי כוונה, כמעט זדון חלילה, ולהצדיק פיצויים עונשיים".
הפתעת השנה
לעומת זאת, האיש המפתיע של השנה בתחום הביטוח הוא המפקח על הביטוח, ידין ענתבי. בשורה של הנחיות, גילה המפקח רגישות והבנה לחולשת המבוטח. כך לדוגמא, שם המפקח ענתבי קץ לתופעה המבישה של הכשלת מבוטחים תמימים באמצעות בדיקות פוליגרף. המפקח אסר על חברות הביטוח לחייב מבוטחים לעבור בדיקות פוליגרף. לחברת הביטוח מותר אומנם להציע הסכם פוליגרף למבוטח, אולם תוצאות הפוליגרף יחייבו אך ורק את חברת הביטוח. אם המבוטח יצא דובר אמת, חברת הביטוח תהיה חייבת לשלם לו את תגמולי הביטוח. אם המבוטח לא יצא דובר אמת, הוא יהיה רשאי עדיין לפנות למערכת בתי המשפט כדי להוכיח שם את תביעתו ואת אמינותו.
בהנחיה אחרת, שם המפקח קץ לטענה המשוללת יסוד של חברות הביטוח כי יש לנכות מהמבוטח תגמולי ביטוח בשל רשלנות תורמת מצידו לקרות מקרה הביטוח. "דוקטרינת האשם התורם החוזי", קובע המפקח, "מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו... שחרור המבטח מחבות במקרה של התרשלות המבוטח... מרוקן מתוכן את התכלית שבבסיס פוליסת הביטוח".
בשתי הנחיות אלה, ובאחרות, גילה המפקח אומץ לב ציבורי. היה עליו להתמודד לא רק עם כוחם של תאגידי הענק, אלא גם עם עמדת חלק מהשופטים, אשר נהגו לחסל תיקים באמצעות הפוליגרף וגם ללחוץ על המבוטחים באמצעות האיום כי אם לא יתפשרו, הם ממילא ינכו מהמגיע להם אשם תורם.
על כך יש להסיר את הכובע בפני ידין ענתבי. אלא שכוחותיו וסמכויותיו של המפקח הינם כאין וכאפס לעומת אלה של בתי המשפט.
