היה היה בארץ הפשיזמוס הציוני ראש ממשלה. והיה ראש הממשלה בא מן הימין, ז'בוטינסקאי מנטורי קרתא דירושלם, ראש העיר שומר החומות מפני כל מסירה וויתור על שעל משעלי ארץ הקודש, ועל הכל, משעלי עיר קודשנו, חס וחלילה.
ותהי אשתו, עליזה, מן השמאל הקיצוני אשר בעם הבחירה, ובכל הנוגע לתפיסת עולם ולהשקפות – מנוגדת לבעלה.
ומשהתמנה אהוד לכס ראש הממשלה, שאלו הפרשנים: האם ואיכה תשפיע העליזה על האולמרט. ותחושה הייתה כי תשפיע.
ויהי היום, ותבואנה פרשיות עד ראש, ותאיימנה להטביע את אהוד, ובצר לו נאלץ את תפקידו לעזוב. ויבוא אהוד בפני ועדת החוץ והביטחון, וישנה שם את מישנתו, כי אין עליו עוד עול התפקיד, ויצאה נפשו את אמת מחשבתו להגיד.
ויאמר בפני עם ונבחרים ועולם, כי ירושלם העתיקה על קודשיה, לאוייב תימסר, וכי מזרח הכינרת לאוייב ימסר, וכי יהודה ושומרון לאוייב ימסרו, ואף שטחים מהקו המכונה "ירוק" לאוייב ימסרו – ולבסוף בא הרעם: וכי זכות השיבה הקדושה של אומת הערבים הקדושה – בקו הירוק תתגשם!!!
ויכה מחנה השמאל בתוף ויכה במצילתיים, ויאמר: אהוי! אם ידוע ידענו כי כזה האהוד חובב מסירות הוא, היינו מאמצים אותו לחיקנו, כאמץ אוהב. מה חבל, גירשנו משלנו כגרש הנבל.
והוא, ראש ממשלתנו הפורש, אהוד, לא כיהה ולא וויתר, כי אם בכל העולם שלח מסר אחוד: אין תיכלה לגזענות הציונים (=אל עונסורייה סהיונייה), כי אם אומת הערבים על חורבותיה נקים!
וישמחו שמאלנים, גם אירופים יעלצו, גם קונדוליזים, כי הנה בא איש בשורה, וחורבן יהודים בפיו, ולא במשורה. הידד, איזו מסורה.
ועתה, ידידי הציונים (ר"ל, בשפת הגויים והשמאל: גזענים ופשיסטים ורוצחים...), הלא תודו כי גח לו המרצע מן השק, והעליזה מן האהוד שפתיים ישק!
כי זאת לדעת, ידידיי, בראש ממשלה לא סגי לא די, כי אם אשתו כגמל תבוא במחט הקוף, מקירבו תגיח עת על אומת ישראל יבוא הסוף.
