ישנם מספר מהלכים משפטיים אשר מעולם לא הצלחתי להבינם עד תומם, ודאי שלא ראיתי בהם, דרך נאותה להתמודדות עם עבריינים מכל סוג שהוא.
הראשון שבהם הוא עסקות הטיעון- למעשה, הפרקליטות מגיעה לפשרה עם העבריין, על-ידי הפחתה בעונשו ומחיקת מספר עבירות קשות שלו, על-מנת שישתף פעולה. השאלה הנשאלת היא האם אין זה בסיסי לדרוש מכל עבריין לשתף פעולה, שאם לא כן, ניתן יהיה להוסיף לו שנות מאסר נוספות? האם מגיע פרס לפושע,כאשר הוא מוסר מידע על פשעו?
הנושא השני: שחרור מוקדם בשל התנהגות טובה בכלא. זה כבר גובל בחוסר אחריות, האם זה הביא לירידה במספר הרציביסטים? לכל היותר, העבריין יחזור לסורו מהר יותר, ביודעו שתמיד תעמוד לו האפשרות להתנהג כיאות בתוך הכלא ולהתנהג כפושע מחוצה לו.
הנושא השלישי לחלוטין לא נהיר והוא מתייחס לחנינה מנשיא המדינה. עד כמה שהבנתי את תפקיד נשיאי ישראל, הרי המשרה היוקרתית הזו היא בעיקרה טקסית, מדוע יש לנשיא, כלשהו, אפשרות לבחון מתן חנינה, כאשר הוא אינו בקי כלל בנושאים משפטיים ועשוי להיות חשוף ללחצים?
נראה לי כי חשיבה חדשה ושונה ואולי צמצום האפשרויות לשימוש בהטבות המקלות אשר מניתי עשוי להוות איתות ראשון להחמרה כלפי כל סוגי הפשע.
נושא אחרון: הקלון אינו פונקציה של זמן. לא יתכן שלאחר שבע שנים יוכל עבריין לחזור לתפקיד ציבורי כלשהו. אנו, האזרחים, מממנים תפקידים אלו ואיננו רוצים לראות פושעים חוזרים לזירה הציבורית. יחפשו נא את פרנסתם בשוק הפרטי. כשם שליצחק מרדכי לא הוחזרו דרגותיו, אין בשום אופן למחוק את הקלון בזירה האזרחית גם כן.
