לאחר רצח רבין הוכתם ציבור שלם במדינת ישראל על לא עוול בכפו. זוכרים את "מקהלות השלום" לאחר הרצח? את כל אותם אנשי הרוח והנפש אשר זעקו בראש חוצות ובכל זמן על חוסר הסובלנות, על הצורך בהקשבה ובכיבוד האחד את השני גם כשהדעות מנוגדות? את כל אותם הסברים על חופש הביטוי והדיבור?
ובכן, באותה נשימה בה נאמרו דברים אלה, אותם הדוברים דאגו לשפוך קיטונות של שנאה והפנו אצבע מאשימה כלפי המתנחלים, המגזר הדתי לאומי וכלפי הימין כולו, שבאותם הימים, בזמן כהונת ממשלת רבין, היוו כמחצית מהעם בויכוח האידיאולוגי. הצורך בסובלנות ובהקשבה נעצר כשחרג מגבולות הדעות המקובלות של מחנה השמאל, נותני הטון בישראל, אשר דאגו שלא תהיה עוד במה פתוחה כלשהי לשמיעת מגוון הדעות הפוליטיות. דעות הימין, הדתיים והמתנחלים לא כובדו אז כלל ועיקר.
והנה בימים אלו, ערב ראש השנה תשס"ט, הונח מטען שנועד לפגוע בפרופ' שטרנהל. באחת מאמירותיו הטיב לבטא את הצביעות מבית גידולו שוחר השלום ומתעב האלימות, כשקרא לעלות על עופרה ובית אל בטנקים, ובהזדמנות אחרת קרא לערבים לרצוח מתנחלים ועודדם לשים למתנחלים מטענים. לו הייתה קריאה דומה נאמרת על-ידי איש ימין כנגד ערבים נניח, הייתה מיד נשמעת שירת מקהלת השמאל שלצידם פוליטיקאים צבועים שזועקים כנגד האמירה ודוברה, מגנים ודורשים לפתוח בחקירה. אך כשדברים דומים ואף חמורים יותר נאמרים על-ידי אנשי שמאל, דבריהם מתקבלים כדברי חוכמה ממש. דברי גינוי כנגדם, ישיבת ממשלה בעניינם או חקירה, רחמנא ליצלן, אלה דברים ששמורים רק להתבטאויות מפי אנשי ימין. חופש הביטו, איננו שותף לכל בעלי הדעות במדינה, ודווקא אלה שמתיימרים לשמרו ולגונן עליו הם אלה אשר מבצעים בדיוק את ההיפך, מנצלים אותו להשמעת קולותיהם בלבד ופוגעים במהותו.
כמובן שעוד בטרם נשכחו הדי ההתפוצצות של המטען הופנתה האצבע המאשימה כלפי המתנחלים והחל מחול השדים נגד מחנה הימין. כתבות, מאמרים, אמירות בוטות, ביקורים, ישיבת ממשלה, כולם החל מציפי לבני ואולמרט בשמאל המפה הפוליטית ועד לאהוד ברק, צלי רשף ושותפיהם בצידה השמאלי קיצוני, קפצו על העגלה לתפוס עוד כותרת ולכתוב עוד שורה במרתון הכאת הימין והמתנחלים. עדיין לא ברור מי הטמין את המטען והגם אם יתברר כי היו אלה אנשי ימין או תושבים מיהודה ושומרון - שוב, כמו אז בימי רבין - מסומן ציבור שלם כאילו היה כולו אחראי ומעורב במעשים אלה. אינני מדבר כבר על הצורך במימוש הוגן של חופש הביטוי, הדיבור, המחשבה, או על סובלנות, אלא על גילוי חוסר אחריות פושע בהפניית אצבע כלפי ציבור שלם.
כיום, יומיים לאחר פיצוץ המטען, שוב נמרחו כותרות נגד מתנחלים, שוב ציבור שלם אשם; במה הפעם? הפעם זעקו הכותרות על מציאת גופת רועה צאן בן 17 בבקעת הירדן, שבעקבות טענות הפלשתינים כי מתנחלים רדפו אחר הנער במכוניתם וירו לעברו, הופנתה שוב אצבע מאשימה נגד המתנחלים, באווירת העליהום החוגגת במחנה השמאל. אך כעבור יממה, נוקה ציבור זה מכל אשמה שכן התברר כי הנער שלח את ידו לנפל של פגז.
כמובן שפה לא נפצה כדי להביע ולו במעט חרטה על תליית האשם במי שאינו קשור כלל לאירוע.
אותה מקהלת עורבים נותנת הטון המנסה לדמות את עצמה למקהלת ציפורי שיר ונפש, לא למדה כלום מרצח רבין; לא כיבוד דעה שונה, ובטח שלא סובלנות. אך יש דבר אותו כולנו למדנו מרצח רבין, והוא, שיש מחנה שכל המשתייך אליו מותר לו להגיד הכל בשם החופש, ללא חשש מחקירה, גינוי האשמה או נידוי וגם שטועה הוא, לא יאות להודות בטעותו ולהישמר בלשונו, כי מבקרים אין. ואילו כל מי שאינו משתייך למחנה זה, ימצא עצמו שוב ושוב על ספסל הנאשמים של מקהלת העורבים.
בעצם, כנראה שהם לא רצו ללמוד כלל.
