פסק דין 'קול העם' נחשב לאבן יסוד בתרבות הדמוקרטית הישראלית ובקידוש מעמדו של בית המשפט העליון כמגן הזכויות הדמוקרטיות, ובמיוחד הזכות לחופש הביטוי. יצא לי פעם להסביר מדוע מדובר מעט במיתוס. נגד 'קול העם' לא הוצא צו סגירה כללי אלא צו ל-10 ימים בלבד - אבל מה חשובות העובדות המדוייקות - חופש העיתונות ניצל ולכולנו שמור, להלכה, חופש ביטוי כמעט מלא.
אני לא מבין הרבה בעיתונאות אך כקורא וותיק, ברור לי מזמן שחופש ביטוי אמיתי אינו נוהג בם. מדובר בשטח רווי אינטרסים פוליטיים וכלכליים הקובעים במידה רבה את תוכן העיתון. העיתונאי הבודד הוא חסר חשיבות ורובם של הכתבנים יושב ורועד מפחד חרב הפיטורים. חלקם כותב את מה שמוכתב לו על-ידי יחצ"נים, ואחרים הם פשוט כתבי חצר [כתבלבים] במלוא מובן המילה. כמעט שאינך יכול למצוא מאמר שנכתב בתום לב בסיסי.
כמובן שאין להניח שכתבות הנוגדות באמת את דעת העורך או את האינטרסים שלו, ישורבבו לעיתון. המגמתיות כה ברורה וניתן לצפות מה יכתוב כל אחד כמעט בוודאות גמורה. יש העושים זאת בסגנון קליל ונסבל ולפחות מספקים מעט בידור. יש שכתיבתם מסורבלת והנמקותיהם כה מופרכות שחבל על הזמן המוקדש לקריאתם. יש המלאים מעצמם עד בלי די ועד לזרא, ובאמת ובתמים סבורים שיש מי שמינה אותם לתפקיד נביא ומוכיח בשער. כל עוד הם נשמעים לקו הנכון, לאיש לא משנה מהי העמדת הפנים החיצונית והפנימית שלהם.
איני מאמין שיש משטרת עיתון המכתיבה לכל כתב או פובליציסט על מה מותר לו לכתוב ועל מה לא. אין גם צורך במשטרה כזו. במשך השנים מגבש לעצמו כל עיתון צוות כותבים היודע לכוון עצמו ליעד הרצוי לבעלי העיתון ובוודאי יודע כיצד לא להתנגש עם אינטרסים של העיתון או בעליו.
גם כאשר קיימים בעיתון חריגים, מדובר בחריגים המובנים בשיטה - כלומר עיתונאים או פובליציסטים שהוזמנו במיוחד כדי לכתוב דעה שונה. אין עיתון משעמם יותר מעיתון בו כל הכותבים מתנבאים בסגנון אחד ואפילו עיתון בעל צביון אידיאולוגי מובהק כמו 'הארץ' (פוסט ציונות, אנטי דתיות, התנגדות לחקיקה חברתית ואמונה בלתי נלאית בשוק החופשי), נאלץ לגוון את עצמו מעט. כך יוכל מו"ל כמו עמוס שוקן לטעון כי כמה מחבריו הטובים ביותר הם מתנחלים דתיים.
הבעיה האמיתית, מבחינת הקורא, נוגעת לעבודה שהעיתונות אינה מהווה יותר שוק חופשי של ידיעות ודעות, אלא אכסניה למניפולציות תקשורתיות המונעות על-ידי אינטרסים. זו הסיבה שרשימת הכותבים בעיתונות הכתובה סגורה וכמעט בלתי אפשרי לפרוץ לתוכה. אני מכיר, דרך האינטרנט, כותבים רבים מאד שיכולת כתיבתם וחשיבתם עולה לאין ערוך על כושר הכתיבה של רוב העיתונאים, אך הסיכוי שלהם להגיע לעיתונות הכתובה אפסי; אולי מפעם לפעם הם יורשו להעלות מאמר אורח. יתר על כן אין להם גם סיכוי רב לפרסם את רשימותיהם באתרי האינטרנט של העיתונות הכתובה.
רק האינטרנט שם קץ, באופן יחסי, לעריצות המו"לים והעורכים. הבלוגים ואתרים נוספים מאפשרים לכותבים נוספים להגיע לקהלים שאליהם לא היה להם סיכוי כלשהו להגיע. לטעמי, ההישג העיתונאי הגדול ביותר של אתר זה הנקרא כיום news1 אינו התחקירים, אלא מתן אפשרות ביטוי לכותבים רבים שלא היה להם סיכוי בשום מקום אחר ואני כולל בהחלט את עצמי באותה קבוצה.
יש יתרון ברור אחד לקבוצת הכותבים האורחים באתר זה ובבלוגים האישיים (איני מכיר עוד עיתון אינטרנט המעמיד בימה חופשית לכותבים). כותבים אלו אינם מתפרנסים מהכתיבה, אין מי שיכול לאיים עליהם או לשלול את פרנסתם אם ירחיקו לכת ויתמכו בעמדות שאינן רצויות לבעל העיתון.
אפשר היום בהחלט להוציא צו סגירה נגד העיתונות המודפסת. בניגוד לתקופת קול העם צו כזה לא יפגע בהכרח בחופש הביטוי, אלא להיפך, הוא יהווה זרז לשוק חופשי באמת של דעות ורעיונות. אני חלילה לא מציע להוציא צווי סגירה; כל כוונתי היא לומר שההפסד יהיה לא גדול והנזק לשיח הדמוקרטי האמיתי יהיה אפסי.
ייתכן, מאידך, שהעיתונים ייסגרו מעצמם מסיבות כלכליות - לא אזיל על כך דמעה. סגירת העיתונות המודפסת תועיל לשיקום יערות הגשם, להפחתת אפקט החממה ואולי אפילו תתרום להצלת דובי הקוטב. אם אנו בדרך לעולם ללא נייר - משמעות הדברים ששוב לא יוכלו מספר מצומצם של בעלי עיתונים להכתיב לנו מה לדעת ומה לחשוב.
