המגרש הרוסי ו"הבעיה היהודית"

לפני כמה ימים, בתוכנית הטלוויזיה "לונדון את קירשנבאום", הוצג ספרו של חזי שלח "מלחמת קרים", העוסק במלחמה אשר התנהלה בין רוסיה לבין אנגליה, צרפת וטורקיה (1856-1853). בסקירה על הספר נאמר שמלחמה זו הייתה מיותרת, שאף אחד מהצדדים לא השיג בה דבר ושהכל נגמר במשא-ומתן שלא הניב כל יתרונות למנצחים. אף אחד ממשתתפי הדיון לא דיבר על ההיבט האקטואלי של מלחמת קרים, אבל יש כזה. ממש באותם ימים שבהם שודרה התוכנית הנזכרת, נודע לציבור שמר אולמרט מתכוון בנסיעתו האחרונה לרוסיה להעניק לה מגרש בלב ירושלים שנקרא "חצר סרגיי" - פעולתו הפוליטית המדינית האחרונה כראש ממשלה, שירת הברבור או מכירת חיסול - קיראו לזה כפי שתרצו. ולזה יש קשר ישיר למלחמת קרים. אימפריה רוסית משיחית כדאי להזכיר למנהיגינו, וגם לאזרחינו, כמה עובדות היסטוריות לגבי מלחמת קרים ומדיניות רוסיה במזרח התיכון מימים ימימה. מלחמת קרים הייתה מלחמה שניהלה רוסיה נגד כמעט כל אירופה: טורקיה, אנגליה וצרפת אשר נתמכו על-ידי סרדיניה, שוודיה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. מלחמה זו פרצה - לא פחות ולא יותר - עקב מאבק על שליטה במקומות הקדושים בארץ הקודש, ובפרט בבית-לחם (למי שייכת כנסיית המולד - לקתולים או לפרבוסלאבים?) ובירושלים. המדינה הרוסית קיבלה על עצמה את הנצרות לפני כ-1,000 שנה (בשנת 988). לקבלה זו קדם ויכוח בין נציגי הנצרות, היהדות והאיסלאם. להחלטה זו היו גם סיבות והשלכות פוליטיות: עם מי ונגד מי לכרות ברית - עם ביזנטיון הנוצרית או עם כזריה היהודית (האיסלאם היה אז עוד רחוק טריטוריאלית). בקייב, בירת רוסיה דאז, הייתה קהילה יהודית גדולה למדי, ולרוסיה היו קשרים ענפים עם הכוזרים. אחרי קבלת הנצרות, נערך בקייב פוגרום ביהודים. מאז ראתה רוסיה את עצמה כיורשת של האימפריה הביזנטית, והרוסים ניסו מספר פעמים לכבוש את קונסטנטינופול, שהפכה לרומא השנייה. במאה ה-16 התגבשה סופית הקונספציה המרכזית בפוליטיקה הרוסית - מה שנקרא "הרעיון הרוסי": מוסקבה היא רומא השלישית ולא תהיה עוד רומא רביעית. הכוונה באמירה זו היא, שרוסיה רואה עצמה כיורשת לא רק של האימפריה הביזנטית אלא גם של האימפריה הרומית האוניברסלית, כשהבסיס האידיאולוגי לאימפריה שכזו הוא הנצרות ה"נכונה" שהיא הנצרות הפרבוסלאבית ומרכזה - ירושלים. דוגמה לחשיבותה של ירושלים בפרט ושל ארץ הקודש בכלל בעיני הרוסים היא, שבשנת 1656 החלו הצאר איבן האיום והפטריארך ניקון בפרויקט מגלומני − בנייתה של ירושלים החדשה. הפרויקט כלל לא רק בנייה של עיר, אלא ניסיון לבנות דגם בגודל טבעי של ארץ הקודש בסמוך למוסקבה, הכולל את בית-לחם, הגליל ואזורים אחרים. מרגע שרוסיה ראתה עצמה כיורשת האימפריה הביזנטית, החלה "השאלה המזרחית" לתפוס מקום נכבד בפוליטיקה הרוסית. כממשיכת המסורת של מסעות הצלב, אחת ממטרותיה של רוסיה הייתה לשחרר את המקומות הקדושים לנצרות מידי האיסלאם, קרי מידי האימפריה העות'מאנית הטורקית. במדיניות זו היו שני יעדים מרכזיים: קונסטנטינופול (איסטנבול) וירושלים. רוסיה החלה אפוא להתפשט דרומה, לכיוון הים השחור, לכיוון הקווקז ולכיוון אזור הבלקן, המאוכלס עמים סלאביים נוצריים המצויים תחת הכיבוש הטורקי. בעצם, במשך כמעט 500 שנה - מאז הכרזתה על ה"רעיון הרוסי" ועד סוף מלחמת העולם הראשונה - ניהלה רוסיה מלחמה תמידית נגד טורקיה. במאה ה-19, אחרי ניצחונה על נפוליאון, הייתה רוסיה קרובה ביותר להגשמת חלומה הגדול. היא הפכה למדינה החזקה ביותר באירופה וגם למדינה השמרנית ביותר, וזכתה בקרב חוגים מהפכניים לכינוי "השוטר של אירופה". מצב זה היה דומה במידה מסוימת למצב שנוצר באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה: דומיננטיות של האימפריה הסובייטית באירופה - אימפריה ששאפה לאותן מטרות רק על בסיס רעיון משיחי אחר: הקומוניזם. את הרעיון הזה קיבלו הרבה "אינטלקטואלים" באירופה ובישראל בהתלהבות. ב-1830 הטביע הצאר ניקולאי הראשון (שזכה לכינוי "ניקולאי עם המקל") בדם מרד בפולין וב-1849 הוא עשה זאת בהונגריה, ולא שכח גם את "השאלה המזרחית". אחרי הניצחון במלחמה עם טורקיה בשנים 1829-1828, כהמשך למלחמות מוצלחות בסוף המאה ה-18, סיפחה רוסיה לעצמה שטחים רבים בקווקז ובבלקנים. היא השיגה עצמאות ליוון ואוטונומיה לסרבים וכן גם שליטה (פרוטקטורט) באוכלוסיה הנוצרית בטורקיה. הדרך להשתלט על איסטנבול ועל ירושלים הייתה פתוחה. מצב האימפריה הטורקית היה רופף ביותר, ועל סדר היום עמדה השאלה של חלוקת הירושה הטורקית. האירופים כינו אז את האימפריה העות'מאנית "האיש החולה על הבוספורוס". רוסיה ביקשה לסייע ליוונים לכבוש את קונסטנטינופול ולהקים מחדש את האימפריה הביזנטית היוונית (כולל כיבוש פלסטינה) ולהעמיד בראשה מישהו משושלת רומנוב (שושלת של צארים רוסים), כמובן בעל קשר הדוק עם רוסיה. וכך, במשך כל המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, חיזקה רוסיה את אחיזתה בירושלים: שחזרה ושיפצה מנזרים, קנתה מגרשים ושלחה הרבה נזירים (בהקשר זה, מן הראוי להזכיר כי העילה שנתנה רוסיה לפתיחה במלחמה האחרונה נגד גרוזיה, הייתה הגנה על אזרחיה). מדינת היהודים - טעות שיש לתקנה תוכניותיה של רוסיה כלפי טורקיה עוררו את חששן של המעצמות האירופיות, והחל מאבק ממושך בין אנגליה וצרפת מצד אחד לבין רוסיה מצד שני. מלחמת קרים הייתה אחד מציוני הדרך במאבק זה. רוסיה ספגה מפלה קשה: היא איבדה את האפשרות להחזיק צי צבאי בים השחור, את האפשרות לתנועה חופשית דרך מיצרי הבוספורוס לים התיכון, וכן את השפעתה בטורקיה ואת יכולתה לפעול צבאית באזור המזרח התיכון. על האזור השתלטו אנגליה וצרפת, מה שאיפשר מאוחר יותר את מימוש הכרזת בלפור ואת בנייתו של "הבית הלאומי" ליהודים - דבר שרוסיה בשום פנים ואופן לא הייתה מאפשרת. שהרי לאורך ההיסטוריה שלה ניהלה רוסיה מדיניות אנטישמית אכזרית ועקבית: הגבלת זכויות האזרח של יהודים, פוגרומים והשלטת אווירה שגרמה להגירתם של כמעט 3 מיליון יהודים מרוסיה - בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה 20 לבדן. בהקשר זה, כדאי להזכיר ש"הנסיך הגדול" (אחיו של הצאר) - סרגיי אלכסנדרוביץ' רומנוב, מי שבנה את "חצר סרגיי" העוברת עכשיו לידי הרוסים - היה ידוע לשימצה בהיסטוריה היהודית. הוא היה נוצרי אדוק והקים את "החברה הפלשתינית הפרבוסלאבית של האימפריה". בשנת 1891, מיד לאחר שמונה לתפקיד המושל הצבאי (גנראל-גוברנטור) של מוסקבה, הוא גירש את כל היהודים ממוסקבה, עיר הקודש הרוסית. צעד זה זעזע בזמנו את כלל החברה הרוסית, ובשנת 1905 התנקשו בחיי הנסיך טרוריסטים רוסים מהפכניים. אין מדובר כאן באנטישמיות גרידא, בשנאת יהודים שהייתה נחלת כל הצארים לדורותיהם. מדובר באנטישמיות כפוליטיקה. כאמור, רוסיה לא הייתה מאפשרת בשום פנים ואופן הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ובירושלים, שהרי אי אפשר לחלוק בזכות הדתית על ירושלים, וירושלים אינה יכולה להיות בירת היהודים כשהיהדות כבר "סיימה את תפקידה ההיסטורי" והוחלפה על-ידי הנצרות. אם הפרוטסטנטים, ואפילו הקתולים, כבר ויתרו על הדוקטרינה של היות הנוצרים "העם הנבחר החדש" (וזאת בהכרזת Nostra Aetate משנת 1965), הכנסייה הרוסית לא ויתרה עליה, ובעיני הרוסים ירושלים אינה בירת העם היהודי, אלא בירת הנצרות הפרבוסלאבית. מבחינת הרוסים מדינת היהודים היא טעות שיש לתקנה, ובעיתונות הרוסית מתוארים המקומות ש"מוחזרים" לרוסיה כ"אדמה הקדושה שלנו" שסוף-סוף חזרה לאמא רוסיה. רוסיה ניהלה ומנהלת מדיניות אנטי-ישראלית עקבית: היא תומכת בחמאס ובחיזבאללה וכן גם בסוריה ובאירן. מאף נציג רוסי רשמי לא שמעתי מילת גנאי כלשהי על התבטאויותיו של אחמדינג'אד בדבר השמדתה של מדינת ישראל. לפיכך, קשה לתאר כיצד למדינה שכזאת אנו נותנים במו ידינו דריסת רגל על אדמתנו - דריסת רגל העלולה להפוך בסיס ועילה לדרישות נוספות ולאמצעי לחץ, כפי שהוכיחה ההיסטוריה. אומרים שהמדיניות הרוסית היא עכשיו יותר מאוזנת. במקום איבה גלויה יש איבה מוצנעת משהו - בעצם, לא כל כך מוצנעת, ולראיה, בביקוריו הקודמים של אולמרט וגם של הנשיא קצב ברוסיה, פוטין, כפי שראו כולם, צחק להם בפרצוף. שוב אנו מוותרים על אדמתנו, קובעים מצב בלתי הפיך תמורת מס שפתיים - רגע, האמנם מס שפתיים? פוטין אפילו לא נפגש עם אולמרט − פגש אותו נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב, בובה של פוטין, שהרי מבחינת הרוסים, אין כאן כלל מקום לתודה והוקרה: רוסיה מקבלת את המגיע לה, את מה ששייך לה. כך אומרת שפת הגוף של פוטין והיא חזקה מכל מס שפתיים אפשרי. ולמה אולמרט עושה את זה? שאלה טובה. מה בדיוק הוא רוצה להשיג ברוסיה? הרי רוסים (וגם ערבים) מבינים את החיים אחרת: אם אתה נותן משהו ללא תמורה − אז או שאתה חלש או שאתה "למכירה". ובכן, במה בעצם דנו שלושת ה"אינטלקטואלים" הישראלים כשעסקו בספר על מלחמת קרים? סתם, הם כנראה רצו להזכיר לישראלי המצוי ש"כל המלחמות מיותרות". הקביעה החלולה הזאת, יחד עם האמירה הנבובה ש"כל המלחמות מסתיימות במשא-ומתן" - הפכו לאבן-פינה בהתנהגות הפוליטית של ישראל. אבל מה לעשות, מלחמות משנות את העולם ועוד איך. נכון, כל מלחמה מסתיימת במשא-ומתן, ולכל משא-ומתן יש עמדות פתיחה ועמדות סיום, אלא שאויבינו, באיומי המלחמה שלהם, כל הזמן משפרים עמדות ואנחנו מפסידים אותן בפחדנות ובקלות דעת. שהרי משא-ומתן על כניעה גם הוא משא-ומתן...