הסכם בראשי תיבות נחתם עם קדימה בראשות ציפי לבני, על המשך שיתוף פעולה "עבודה - קדימה" בממשלה בראשות ציפי לבני. דרישותיו המופרזות של ברק, אשר הייתה להן אומנם אריזה חיצונית יפה, לא התקבלו בעיקרן ולכן התוכן, למרות ששונה במקצת, לא הניב לעבודה פירות רבים חדשים פרט לכמה תארים אישיים, מנופחים וחסרי משמעות מעשית.
דרישותיו של ברק, כהרגלו, היו שחצניות, מוחצניות ובחלקן הלך עם הראש בקיר - כמו במקרה של דרישה אולטימטיבית לסילוקו של שר המשפטים פרופ' פרידמן. הניסיון של העבודה להציג את עצמה באמצעות הדרישה לסלק או לרסן את פרידמן, כלוחמת הבלעדית על שמירת שלטון החוק ועצמאות בית המשפט העליון, היא על גבול הגיחוך. ראשית יש בציבור הישראלי, בממשלה, בכנסת, תמיכה לא מבוטלת ברפורמות של פרופ' פרידמן ובעיני רבים, כולל משפטנים רבים - אין בהן סכנה לשלטון החוק, לדמוקרטיה ולמעמדו של בית המשפט העליון, אלא קביעת סמכויות וגבולות בין הזרוע המחוקקת, המבצעת והשופטת כמקובל בעולם המערבי הנאור.
שנית, כל רפורמה מוצעת חייבת לעבור את וועדת החוקה של הכנסת, את הממשלה ואת הכנסת, ורק אז היא הופכת לחקיקה, כך שלהגדיר את פרופ' פרידמן כסכנה לשלטון החוק ואת ברק והעבודה כמגיניה - זהו אבסורד שיכול לצמוח רק בבית מדרש פוליטי ומשאיפות פוליטיות לא מרוסנות.
לא שכחנו לברק את תמיכתו הפומבית בפרקליטה "שהדליפה" את חיקור הדין בחקירת אריאל שרון, כדי להפיל ממשלה, כשהדבר היה נוח לו מבחינה פוליטית. לא שכחנו כאשר מינה את ועדת אור לחקר אירועי יום האדמה, שבועיים לפני הבחירות הכלליות, כאשר רצה לקנות את ליבם ויותר את קולם של ערביי ישראל וכך קרה גם הפעם; את התנגדותו הפומבית לפרופ' פרידמן, מבלי לאזן זאת בביקורת מינימלית על התנהלות בית המשפט העליון על חריגה מסמכותם וכניסתם לאיזורים לא "שפיטים", על התערבותם בהחלטות ממשלה כמו הטלת סנקציות על עזה והחלטות פוליטיות אחרות מקוממות, מהטעם הפוליטי שהן נוחות לו ולתדמיתו.
אם נסכם בקצרה את התנהלותו לקראת ההסכם עם לבני, התוצאה מראה שברק, שטוען שהכריח את אולמרט להתפטר כדי למנוע בחירות, ציפה כנראה בסתר ליבו,שמופז ינצח ואיתו תהיה לו שפה משותפת ושיתוף פעולה טוב יותר מאשר עם ציפורה. ברק רצה להיות עפ"י דרישותיו, ראש הממשלה בממשלת ציפי לבני. אולי האגו הגברי לא נתן לו מנוח ואולי חש פגיעה במעמדו שהוא יהיה כפוף ל"ציפורה" שתענה לטלפון האדום, ולא הוא - מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר ולכן הקשה, דרש, נלחם ולבסוף נאלץ לוותר על כל ראשי הפרקים ולמעשה זחל פנימה חזרה בעידודם ולחצם של שרי העבודה, שהבינו שבחירות עכשיו - פירושן ריסוק קדימה והעבודה לתחתית המנדטים.
כשר הביטחון אי אפשר להצביע על הישגים מיוחדים שלו. פעילות החמאס בעזה, הפגיעה המתמדת בשדרות, עוטף עזה ואשקלון - לא קיבלו מענה ביטחוני וצבאי הולם; הסנקציות שרצה להטיל על עזה, בהגבלת חשמל, דלק וסגירת המעברים נכשלו כליל; הניסיונות להחזיר את שליט נכשלו והזדמנויות פוספסו, ותגובה צבאית לזירוז המו"מ לא נעשה. במאמרי: "ברק ואולמרט - תפסיקו לאונן", ובמאמר: "לא לכבוש את עזה - לכתוש אותה" - התייחסתי לאפשרויות של תגובות של התנהלות צבאית מול "החמאס" בעזה - כולל נושא שחרור החייל שליט שנחטף בעת מילוי תפקידו בצה"ל.
לאחרונה גם פורסם שהשב"כ העביר מידע עדכני ובזמן לצה"ל על אפשרות פעילות חבלנית, כולל תקיפה וחטיפה ע"י מנהרה באזור כרם שלום, שם נחטף שליט, אבל דבר לא נעשה. המידע לא הגיע לשטח והתוצאה הייתה בזיון לצה"ל.הדבר מזכיר אירועים לפני ותוך מלחמת יום הכיפורים לרבות מלחמת לבנון השנייה.
הרגיעה או "ההודנא" שהושגה בעזה, בה ברק מתפאר לא פעם, היא דו כיוונית ומסוכנת. מחד, רגיעה ושקט לשדרות ועוטף עזה הם דבר מבורך וחיוני. מאידך-גיסא, הרגיעה מאפשרת לחמאס להתארגן, להתחפר, להתכונן, לבסס את שלטונם הבלעדי בעזה, וכדאי להזכיר לברק שתהליך זה דומה במדויק לתהליך שקרה בצפון ובדרום לבנון לאחר נסיגת צה"ל: חיזבאללה התארגן, התחפר, התאמן, ישב על הגדר, ותוצאות מלחמת לבנון השנייה מדברות בעד עצמן.
לא שכחנו שברק, לאחר הנסיגה המבוהלת והלא מאורגנת מדרום לבנון תוך פגיעה אנושה בשותפים לנשק, הם אנשי צד"ל, אמר בזמנו ברק שאם החיזבאללה יתקרב לגדר או יאיים, או יבצע פעילות שמסכנות את ביטחון ישראל, נגיב מיד ובצורה קשה. לא שכחנו שדבר לא נעשה עד מלחמת לבנון השנייה וחטיפת חיילים על גדר המערכת.
רבותי - בעזה קורה אותו תהליך, ולהערכתי יהיו גם תוצאות זהות. לאמור: מדינת חמאסטן בעזה, המתארגנת ופועלת במודל של חיזבאללה, תפעל באותה שיטת פעולה נוסח נסראללה בלבנון. כלומר: הרגיעה מטעה, מזרימה ציפיות חיוביות והלוואי שנתבדה, אך חוששני שזה לא בטוח. הטעות המרכזית במדיניות הרגיעה הייתה שאסור היה להסכים לה מבלי לפתור את בעיית שליט, למרות הלחץ המצרי, הבינלאומי ושיקולים פוליטיים פנים ישראלים.
האם ברק מודל 2008 שחתם על הסכם עם ציפי לבני, השתנה, התבגר, למד לקח פוליטי, חברתי, נעשה רגיש לסביבה? - מסופקני. להזכיר לציבור: ברק הצהיר בזמנו - תנו לי 5 דקות עם אסד בסוריה ואני חוזר עם הסכם (שפירושו החזרת כמעט כל רמת הגולן), תנו לי 7 דקות עם עראפת ואני חוזר עם חוזה חתום, ומה שנשאר מכך גלוי וידוע עד היום, כולל קטע הסטנד-אפ - עם הדלת המסתובבת.
הדבר היחיד שיצא לטובה משיחות ברק-עראפת, שהוא גילה את פרצופו האמיתי של עראפת שלא רצה להגיע בכלל להסכם, אלא להמשיך במאבק בדרכים אחרות. אותה שיטה ודרך מאמץ גם מחליפו אבו-מאזן, שלא רוצה ובמיוחד לא יכול להגיע להסכם, כיוון שלא שולט ברוב האוכלוסיה הפלשתינית הנוטה יותר ויותר אחר "חמאס". כלומר ברק בממשלת לבני הוא כמעט אותו ברק כמו שהיה ראש ממשלה - הרבה הצהרות, הרבה שחצנות, הרבה יריות, אבל רובן סרק-סרק.
הערות לסיום:
א. הרב אלי ישיב, רב החרדים הליטאים - מסתייג מישיבה בממשלה ברשות אשה.
ב. כנראה, שהסתייגות תת-הכרתית מעין זו קיימת גם אצל ברק.
ג. להזכיר לציבור הדתי הרחב - שבממשלת גולדה מאיר ישבו גם דתיים ונהנו ממנעמי השלטון, לרבות החרדים הליטאים שקיבלו ומקבלים הקצבות ממשלתיות נדיבות, מבלי לתרום מאומה למדינה - וכך יהיה כנראה גם בעתיד.
