שטרנהל הוא תחליף כמעט לכל מוסדות המדינה. הוא יודע מה מוסרי, טוב מכל אחד אחר. הוא יודע מה דורשת הקהילה הבינלאומית ירום חסדה. הוא יודע מהי מדינת היהודים טוב מרובו המכריע של הציבור היהודי. הוא יודע מה מסכן את מדינת ישראל טוב יותר מכל מומחי הביטחון שלה ולא רק שלה. אבל הוא יודע גם "חכמת הנסתר": עוד בטרם גילו המשטרה ושירותי הביטחון מי הניח את המטען בפתח ביתו, הוא כבר ידע בוודאות מוחלטת שה"פושעים" באו מהימין, וליתר דיוק – מקרב המתיישבים באיו"ש. הוא אינו מאבד דקה. ברוח הסולידריות הלאומית, שהוא אמון עליה יותר מכל אזרח ישראלי אחר, הוא מארגן, או מניח לאחרים לארגן, סביבו ובהשתתפותו, מסע-שיסוי מילולי ביריבים הפוליטיים שנואי-נפשו, מסע מן הסוג שהשטרנהלים בקיאים בו לפני ולפנים – אניהילציה. במסגרת מסע-השיסוי ותחת האצטלה של פרופסור למדעי-המדינה, הוא מצליח, בהברקה מדעית יוצאת דופן, לנבא שסוף הדמוקרטיה כבר כאן. איש אשכולות שטרנהל, בכל דבר ולכל עניין ואת מומחיותו ביסודות הפאשיזם הוא רותם למרקחת, והציבור - ירצה או לא ירצה - יקבל ממנו מנה גדושה של המניה-דפרסיה הפוליטית שלו; אפוקליפסה עכשיו, נוסח שטרנהל למהדרין.
שטרנהל אינו לבד. בכל אלה יש לו חסידים שוטים לא מעטים, ואלה מדברים בתקשורת, כותבים בעיתונות ומפרסמים באינטרנט. כולם כאילו למדו בע"פ ומדקלמים אותה מנטרה. כבמטה קסם יודעים לפתע כל תומכיו מי העבריינים, מה מטרתם ומה בדיוק צריך לעשות בהם – שפטים! כמובן. מאחר שלאף אחד אין באמת מושג מי הפושעים ומדוע פעלו כפי שפעלו, הדרך הפשוטה והמיידית, זו שתמיד הפעילה פאשיסטים ותמיד סייעה לשסות אנטישמים ביהודים, היא להאשים ציבור שלם. השטרנהלים, כאמור, מומחים לפאשיזם, הם למדו היטב את תולדות אירופה האנטישמית ומה שלמדו הם מיישמים באדיקות במקומותינו.
המתיישבים באיו"ש נמצאים על כוונת השטרנהלים לא מעכשיו, לא מהיום ולא מפרשת המטען. השטרנהלים פשוט לא אוהבים אותם. שהרי רוב המתיישבים אינם מאמינים בסוציאליזם אוטופיסטי, רובם אינם חושבים שארץ-ישראל היא נדל"ן, רובם אינם אתאיסטים, רובם אינם פוסט-מודרניסטים ואינם דוברי צרפתית שוטפת. רובם לא מסכימים עם השקפות העולם של הפרופסור או עם ניתוחיו המדיניים והפוליטיים המוסמכים, חרף העובדה שללימוד יסודותיהם הקדיש שטרנהל, לפי עדותו, ..."40 שנות מחקר מאז סיים את הדוקטורט". הם מעדיפים לסמוך על משנות אחרות: על התנ"ך, למשל, על המסורת וההיסטוריה היהודיות ועל 2,000 שנות כיסופים לארץ-ישראל של עם נרדף בגלות. משנות אלה בנות 3,500 שנים ויותר, אינן כה "מודרניות" כמשנותיו של שטרנהל, ובעיניו ובעיני חסידיו השוטים הן אנכרוניזם. התופעה הביזארית המכונה עם פלשתיני, שנולדה מאינטרסים פוליטיים אזוריים ובינלאומיים לפני פחות ממאה שנים, נראית להם טבעית ומובנת מאליה; עם יהודי בן 4,000 שנים ויותר הוא לדידם "פאסֶה".
השטרְנהִילִיזם הוא מגורמי הנזק הגדולים למדינת ישראל בדור האחרון. תומכיו ספקי הלגיטימציה העיקריים לאויבי ישראל, עוסקים בהתמדה בערעור זכותה להתקיים ובקעקוע זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ-ישראל. הם לוחמים בו ובזכותה של ישראל לקבוע את גבולות הביטחון ואת הגבולות הלאומיים שלה, ללא עזרה עויינת מבחוץ בלחימה משפטית, רעיונית מוסרית ומעשית. כהוגה דעות ידוע ובעל יושר אינטלקטואלי מופלג, שטרנהל וחבורתו אינם מצליחים להעביר קו-אנלוגיה פשוט בין זכותה של צרפת להגדרה עצמית לבין זו של ישראל. במקום שיטענו שלישראל אותה זכות כמו לצרפת, לדידם צרפת היא איל-ברזל פוליטי, כלכלי ואינטרסנטי לנגח בו את ישראל עד שתתרצה ותכנע להשקפותיהם. וצרפת היא רק משל ודוגמא. כל אלה ועוד נעשים, כמובן, בשם הדמוקרטיה וחופש הדיבור, משום שהשטרנהלים, כידוע, הם היחידים שיכולים להציל אותנו מעצמנו. הם אינם מכירים בזכותו ובכושרו של העם היושב בציון להחליט על גורלו. לדעתם, זכות זו שמורה לעם היהודי רק אם הוא חושב כמותם.
אילו היה שטרנהל דמוקרט אמיתי, היה הולך לעם ושואל לדעתו – שהרי העם הוא הריבון. לשם כך, בין היתר, נועדו משאלי-עם. אבל השטרנהלים אינם מעוניינים במשאל-עם ובורחים מפניהם כמפני אש. שהרי במשאל עשוי להתברר שהתנועה המתקדמת הזו אינה מייצגת דבר מלבד קבוצת צעקנים ביזארית ולא גדולה בציבור הישראלי. לכן, אם שטרנהל רוצה להועיל למדינת ישראל, הדבר הטוב ביותר שיוכל לעשות הוא להיות אזרח נאמן, שאינו מסית זרים נגד מדינתו. בעבר הוכח לא פעם שהעם בישראל בריא בנפשו יותר ממנהיגיו ויותר מרבים מהוגי הדעות שלו. על-כן, אם ימשיכו השטרנהלים בדרכם, סביר להניח שחושיו הבריאים של העם יועידו להם פינה נשכחת בכותל הביזרים הלאומי.
לתקוע טריז בין המתיישבים לבין הציבור
לנוכח אפשרות לא מרנינה זו, בונה השטרנהיליזם אסטרטגיה חלופית. מחנה קטן זה אגרסיבי מבחינה תקשורתית, עשיר מבחינה כלכלית, ממומן ע"י אינטרסנטים שהרצון הלאומי היהודי אינו נחשב בעיניהם, ע"י מדינות זרות בעלות אינטרסים זרים ואפילו עויינים ועוד. אל המחנה הזה הוא מצרף, בשילוב של תחכום פסיכולגי ושילהוב יצרים נפסד, שכבות אוכלוסין שלא שפר מצבן הכלכלי, וממקד את סבלן ומסכנותן בקורבנות האידאולוגיים התורנים שלו באיו"ש. זאת הוא עושה באמצעות קמפיין נגטיבי מקיף, הכולל: אי-לגיטימציה ציבורית, השחרה והשחתת אופי, הפחדה, לחצים כלכליים, מניפולציות תקשורתיות ופוליטיות ומה לא. המטרה: לתקוע טריז בינם לבין הציבור היהודי בישראל. שיטת הפעולה פשוטה ומוכרת: חוזרים על שקרים מספיק פעמים עד שהם נקלטים בתודעת ההמונים והופכים ל"עובדה", (כך כזכור עבד גם גבלס, שר ההסברה הנאצי הידוע לשמצה, ומיודענו, כזכור, הוא מומחה לפאשיזם). כאשר תושג מטרתם והמתיישבים יוכרו סוף-סוף כאחראים לכל הצרות, יוכלו השטרנהלים למנף שנאה מגזרית זו בכדי לשוב למעמד של מצילי העם והמדינה ולהמשיך ללא הפרעה בתפקיד העילית החברתית הבלתי מעורערת של ישראל. מה שבאמת הצליחו ליצור עד כה במסע-הצלב שלהם, הוא עוד שנאת חינם ועוד ניכור חברתי ועוד עוינות בין יהודים ליהודים במדינתם ואל מול פני מבקשי רעתם. הם עדיין לא הגיעו למעמד מובהק של גייס חמישי, אבל מתקרבים לכך בצעדים מאוששים.
מאחר ויישוב הארץ וקיבוץ גלויות הם כיום תמצית הציונות המגשימה ומקור כוחה והשפעתה,
הסוס התורן העכשווי של השטרנהלים צריך לייצג את ההיפך. ואם דרושה התנכלות להתיישבות, שבתמציתה היא אנטי-ציונות מובהקת, מבחינת השטרנהלים זהו מחיר נסבל, כשם ש"קורבנות השלום" היו והינם מחיר נסבל בעיניהם. זהו, בין השיטין, המסר העכשווי, הפוסט-ציוני, של גישה זו. את האידאה הזרה הבסיסית מלבישים בלבוש הסוואה של אחריות לאומית. ממציאים שפה חדשה ומונחים מקצועיים חדשים וקוראים לכך שלום, שטחים תמורת שלום, הדברות עם אויבים, הבנת מגבלות הכוח, שליטה על עם אחר, הסכנה הדמוגרפית, כיבוש, ימין הזוי, או (בלגלוג) ארץ-ישראל השלימה, כאשר כ-75% מארץ ישראל השלימה היא כבר מזה ארבעה דורות ויותר ממלכת ירדן. הלשון גמישה והשימוש בה אינו מחייב צמידות לאמת; איך גורס הפוסטמודרניזם? – "הכל דיבורים (טקסט)" וכל נראטיב כשר.
מה לכל אלה ולאירוע ליד בית שטרנהל? – הכל!
בעידן שקדם למהפך, בשנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה ה-20, נידו, דחקו ו"הכילו" השטרנהלים מבחינה חברתית וכלכלית את עדות המזרח, משום שעדות אלו, בגלל יתרונן הדמוגרפי, היוו איום פוליטי על ההגמוניה שלהם במדינה. כיום, בגלגולם הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני החדש הם מנסים לעשות דבר דומה לציונות הדתית, המהווה את עיקר תנועת ההתיישבות באיו"ש. שטיפות-מוח תקשורתיות, מניפולציות משפטיות ופוליטיות ושימוש במנופים כלכליים – מוקדי הכוח וההשפעה שבהם הם שולטים - הם זירות הלחימה והניגוח. לאחר שהתנועה הקיבוצית הפכה לתנועת נדל"ן מתקדמת בארץ-ישראל וקיימת סכנה ממשית שתוחלף לחלוטין במעשה ההתיישבות ובתודעה הציבורית על-ידי הציונות המגשימה באיו"ש, אין לקבוצת המורמים מעם ברירה אלא לקעקע קו מגמה זה. שהרי המבחן כיום אינו אידאולוגי, לאומי או חברתי, אלא כלכלי-חומרני-תקשורתי: תנועת "פאסאדה בע"מ". בעשור האחרון דירדרה תנועת "פאסאדה בע"מ" לכלל סיכון גבוה את האפשרות לקרע לאומי קריטי בקרב הציבור היהודי בישראל. לא המטען ליד ביתו של פרופ' שטרנהל הוא הסכנה העיקרית, אלא הסיבות שהביאו להנחתו, כפי שיתברר בהמשך.
כשם שהמאבק הישראלי באיומים החיצוניים היה תמיד מאבק א-סימטרי – כוח אדם, שטחים, נשק, כסף, השפעה, תעמולה, קשרים פוליטיים וכו' - כזה הוא גם המאבק של השטרנהלים נגד תומכי ארץ-ישראל בכלל ונגד ההתיישבות באיו"ש בפרט. המאבק אינו סימטרי, משום שלרשות מחנה השטרנהלים עומדים: כוח אדם, כסף, נשק תקשורתי מגוון, בית משפט לא מאוזן, קשרים פוליטיים פנימיים וחיצוניים ועוד. לרשות הגרעין הקשה של המתיישבים עומדות האמונה בצדקת הדרך, נחישות, נכונות לסבול וסבלנות אין קץ. אולם זה אינו מאבק של דוד נגד גוליית, אלא מאבק שאת חוקי המשחק שלו מנסה להכתיב צד אחד, כשהוא מצפה לכך שהצד השני יתנדב להמשיך ולפעול בסד שקצב לו (כמו בפרשת 'אלטלנה', למשל). אילו היה המאבק הוגן, דהיינו: בנוי על נימוקים ענייניים ועל ניסיון לשכנע או להגיע לעמדות-פשרה לאומיות, יתכן שכבר היה מסתיים מזמן. אבל הוא אינו כזה;
השטרנהלים חותרים להכרעה ולא לפשרה, ובמאבק כזה, צפוי שיהיה רק מנצח אחד.
דמוקרטיה אף פעם אינה מכריעה ויכוחים עקרוניים ומהותיים הכרעה חותכת, משום שהכרעה חותכת מובילה לשבר פנימי ולא לפתרון. כך היה בתקופת ה"סיזון", במלחמת לבנון הראשונה ובגירוש מעזה. הכרעה דמוקרטית במהותה היא פשרה. עצם העובדה שהרוב מוגבל, בהסכמה, בסמכותו לכפות את רצונו על המיעוט באופן מוחלט, היא הנותנת. יסוד הפשרה בהכרעה הדמוקרטית, הוא שמאפשר למדינה בעלת משטר דמוקרטי להמשיך ולהתקיים. הכרעה ללא פשרה דוגמת זו שבמלחמת האזרחים בארה"ב, למשל, מחייבת שימוש באמצעי-כפיה אולטימטיביים כמלחמה. מלחמת האזרחים עמדה ביסוד הקמתה של ארה"ב, וספיחיה מקננים שם עד היום. אילו התנהלה מלחמה זו כיום, קרוב לוודאי שהייתה מפוררת את ארה"ב.
רק קצה הקרחון
רוזנטל, במאמרו 'קומו בצעקה גדולה', במגזין 'מעריב' מיום 2.10.08, מחפש "גויים של שבת" שיעשו עבור השטרנהלים את העבודה המלוכלכת באיו"ש נגד נוער הגבעות ואחרים מבין המתיישבים, ויאפשרו להם לחסל בשקט את תנועת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. באיוולתו הוא אינו מבין שנוער הגבעות הוא קצה קרחון, וקצה הקרחון לעולם אינו הבעיה האמיתית. לא קצה הקרחון הוא שהטביע את הטיטאניק – הקרחון עשה זאת.
בשעה ששטרנהל משתלח במתיישבי איו"ש כמעט על כל דבר וכמעט בכל הקשר, שטרנהלים אחרים מייחסים להם רעות חולות "נקודתיות" כאלה ואחרות. רן אדליסט, למשל, במאמרו ב'מעריב' מ-5.10.08, מייחס למתיישבים את הפגיעה בכושרו של צה"ל למלא תפקיד של צבא-הגנה-לישראל. גם אילו קיבלנו כפשוטו את ההסבר של אדליסט (ואיננו מקבלים זאת משום שאין בו ממש), עדיין נשארת סתומה הטענה לגבי המתיישבים, שהרי:
א. כל מי שעיניים בראשו מבין שצה"ל לא יוכל לסגת מאיו"ש ולהפקיר את השטח לתת-מדינת חמאס או חיזבאללה נוספת בגבולנו המזרחי. צה"ל נמצא באותו אופן כמו באיו"ש על גבול הצפון – רמת הגולן וגבול לבנון – ושם אין הוא מגן על יותר אזרחים ישראלים מאשר באיו"ש;
ב. פתרון הכוח הבינלאומי כתחליף, כפי ששוב חזרנו וראינו לאחרונה בדרום לבנון, הוא משענת קנה רצוץ;
ג. וזו הטענה העיקרית: איש לא הכריח אותנו להפוך את יחידות השדה העיקריות של צה"ל לכוחות שיטור באיו"ש. זו החלטה שגויה של הדרג המדיני. כזו הייתה ההחלטה להקים את קו ברלב בסיני, כזו הייתה ההשארות ברצועת הביטחון בדרום לבנון אחרי 1985 וכזו הייתה ההחלטה להביא את ערפאת לכאן במסגרת אוסלו, לאחר גירושו מלבנון. את תפקידי השיטור של הכוחות הלוחמים של צה"ל באיו"ש ניתן היה להחליף מזמן בכוחות משטרה מיוחדים, משמר גבול או משטרה צבאית מוגברת, אשר נתמכים בכוחות הלוחמים כשדרוש.
עם שנאת חינם אין מה להתדיין; הנושא הוא בתחום בריאות הנפש. עם הטענות לגבי צה"ל, אפשר וצריך להתווכח. אין ספק שצה"ל הלוחם אינו נמצא היכן שהוא צריך להימצא ואינו עושה מה שהוא צריך לעשות מעצם הקמתו ועל-פי הגדרת תפקידו. הוא פועל כך לפי החלטות ממשלות ישראל. האחריות למצב היא ממשלתית ולא של המתיישבים. אם צה"ל ימשיך כך וימשיך להיות כלי פוליטי בידי הממשלה לניגוח המתיישבים, הוא לא יתקבל על ידם בברכה, ותהיה פגיעה נוספת באמון בו; זו עובדה מוכחת וגם טבעית, על כל המשתמע מכך.
אנשים מיואשים הם אנשים מסוכנים
יותר מדי פעמים בעבר, הוכרעו בישראל עניינים לאומיים יסודיים, כשצד אחד לויכוח דוחק לפינה את הצד האחר וכופה עליו הכרעה על-פי דרכו. במקום הכרעה דמוקרטית גלויה וברורה באמצעות הציבור, מופעלים להשגת ההכרעה אמצעים שונים שבתחום האפור של הדמוקרטיה. דרך זו פסולה ואין שום וודאות שמה שהיה הוא גם מה שיהיה במבחן הבא.
השטרנהלים "הוציאו חוזה" על ההתיישבות באיו"ש. מזה שנים הם תוקפים אותה בכל סגנון אפשרי ובכל פורום אפשרי. הם מטיפים לייבושה, חותרים להריסתה, משחירים את פני התושבים כולם, ומשלמים מפעם לפעם מס שפתיים למולך ה"הגינות הפוליטית". הם מצדיקים פגיעה במתיישבים, מסיתים נגדם אזרחים אחרים, את הקהילה הבינלאומית ובראש וראשונה גורמים אירופאים (חרם כלכלי ומשקי). הם שופטי מוסר מטעם עצמם ובזכות עצמם בדמות ארגונים כ'בצלם', 'שלום עכשיו' ותנועות שלום אנרכיסטיות והזויות מחו"ל, אשר מגוייסות לטובת המאמץ ההירואי, ועוד ועוד.
בעשותם כן,
הם ממשיכים לנכר בצורה חמורה ושיטתית את רוב המתיישבים ולא רק אותם (משום שתומכי התיישבות רבים נמצאים גם מן העבר המערבי של הקו הירוק),
מהמדינה ומוסדותיה. אם יש משהו שיכול לדחוף נוער יהודי לאלימות נגד יהודים אחרים, זהו הניכור הנובע מההסתה הפרועה של השטרנהלים נגד כל מה שהמתיישבים מיצגים ונגד כל מה שיקר לליבם, בצרוף תחושה ש"אין עם מי לדבר", במילים אחרות: ייאוש ודחיקת הגב לקיר.
אנשים מיואשים הם אנשים מסוכנים – תמיד ובכל מקום. ייאוש אינו רציונאלי ולא ניתן לדבר על ליבו בשיח אקדמי בכנסים בינלאומיים.
אסור לדחוף אנשים לייאוש! לא אידאולוגיה הופכת אותם למסוכנים; הייאוש עושה זאת, טוב יותר, מהר יותר וחמור יותר משראינו עד כה.