מדוע משתבשת תוכנת התבונה האנושית עד כדי כך שהיא גורמת לאנוש להשמיד את עצמו ולנתק את המשכיותו נגד כל המנגנון האבולוציוני המובנה שיוצר ומקיים אותו לאורך הדורות? מהו הסוד הנורא אליו נחשפת הנפש שמטריפה את הפחדים למערבולת הזאת שתוצאתה השמדה עצמית שלך ושל הקרובים והחשובים לך ביותר?
על-פי ההיגיון השכיח זאת חייבת להיות מצוקה קשה מנשוא שמביאה לפיכחון כזה שחושף את הבלתי נודע לנודע מדי! ומעוות לחלוטין מנגנון החרדה הטבעי הטבוע בנפש כדי לשמר ולהגן על הגוף לפרק הזמן ההכרחי להולדה וגידול הצאצאים החיוניים להמשך הדורות והקיום.
האם יש למשטרה בכלל ולמשטרתנו בפרט יכולת לחקור ולרדת לעומק הסיבות והנסיבות שהביאו לאירוע ולתוצאותיו? זה מקרה "קלאסי" שבו על המשטרה להסתפק בלשלול את האפשרויות של פעילות כימית/תרופתית מופרזת או של ביום חיצוני של רצח והתאבדות. ספק אם היגיון רגיל יצליח לחשוף את הגורמים לרצח ולהתאבדות של זוג השוטרים וילדיהם, סביר להניח שזה יסתיים במסקנה היחידה האפשרית: טירוף בלתי נשלט לפרק זמן קצר וקריטי שאינו ניתן לחיזוי. המיסתורין הזה, לא יוכל לתת מנוח להיגיון ולנורמות עליהם אנו חיים, נולדים, גדלים, מולידים ומתים.
"במציאות" הסתומה של חרדות בלתי נשלטות ואיבוד כל תוחלת, רק הדמיון האנושי יכול "לחגוג" ולפרוץ אל מעבר לגבולות נראים ואולי בין החלופות הרבות יוכל גם לקלוע לנסיבות האירוע הסתום והמחריד הזה. דמיון "פרוע" כזה, לא קיים ואסור שימצא בין כלי העבודה של המשטרה. לכן יש למסור את "החקירה" למוחם של סופרים ומחזאים, ודווקא לידי אלה החיים והכותבים על גבולות הטירוף, ואולי אף חוצים אותם מדי פעם.
אולי ואולי ואולי...
במגוון "המודלים" שהדמיון האנושי יכול להגות, עדיין קיימת אפשרות של ביום פנימי, דהיינו: האם שמסיבות כמו דיכאון לאחר לידה, היא דווקא זאת שפוגעת בתינוקה ואולי אף מתאבדת, והאב בהיווכחו במעשה, ובאהבתו ודאגתו מחליט ליטול את האשמה על עצמו, כשכל עולמו חרב, בהכירו בכך שלאחר מעשה כזה, לא תהיה יותר תקומה לו ולמשפחתו שהוא לא יכול לשאת, ויסיים את ההרג, שלא הוא החל בו, אך גם לא השכיל למנעו ושהיה עליו לחשוש מפניו - יביים את האירוע ולא יותיר כל מכתב הסבר.
במצב שהתהווה, למה יש טעם להסביר? כל הסבר יותיר את הקרובים ביותר והשארים פגועים ומואשמים עצמית. זה מעשה "אצילי" נדיר של ייאוש ואיבוד תקווה ורצון "להקל" על האהובים שנותרו מאחור.
קיימת אפשרות נוספת, שעיקרה אהבה אובססיבית ותלות מעיקה של אחד מבני הזוג, עד כדי חשדנות פרנואידית, וקנאה שמוחמרת על-ידי תחרות סמויה על הישגים שמתקיימת ביניהם. איני מוצא הצדקה נוהלית לכך ששניהם הועסקו באותו מוסד בצמידות פיזית יומיומית! "ההיגיון" הזה, יתאים לגבר הנמצא כל העת במתח וחוסר מנוחה שוחקים, מול האישה שלא חדלה גם בלי כוונה מודעת, לאתגר אותו, גם אם למעשה הוא מאתגר את עצמו אתגור מתמיד מתיש. מין מנגנון פנימי שלמעשה קיים ונבנה כולו בתוך נפשו שלו, כשהיא בלי ידיעתה בעצם היותה לצידו מתפקדת כזרז. במצב קיצוני כזה והרסני במיוחד, כשמדובר באדם מופנם שאינו מסוגל להודות בקיומה של דילמה כזאת, שיש בו גם צד שאפתני מדי וחרדת כשלון ורגישות מופרזת לתדמית שהוא מייצר לעצמו; עדיין השיבוש, קשה ככל שיהיה, לא אמור לפגוע במתכוון בילדים?
קיימת אפשרות נוספת, של "סוד נורא" מוכמן, של סוג של מחלה או הפרעה תורשתית קשה, "שאשם" בה אחד ההורים, שמסכנת סיכון וודאי את עתיד הילדים. אך שוב, זה כשלעצמו אינו מסביר להגיון "הבריא" נקיטת אמצעי כה קיצוני.
מודל נוסף אפשרי, קשור בסוגי שוק שעברה הנפש בעברה. הפעילות האינטנסיבית בעת השירות הצבאי הפעיל. האם מדובר באדם שחווה חוויות קשות של מתח? של סבל? של הרג? של רצח? של הלם קרב שמוטמן מודחק ועצור בנפשו?
נפש רכה ומצבים קשים
המלחמות המודרניות מעמידות נפשות צעירות במבחן המעבר המהיר החד והמטורף בין חיי הילדות בבית, הרגועים הבטוחים לכאורה, לבין אינטנסיביות לוחצת ושוחקת של הפעילות הצבאית הגברית הנוקשה המאתגרת והמסכנת חיים.
מעבר חד ומהיר כזה שבו מתהפכים העולמות ושיכול להימשך לאורך זמן, ובו הנפש הצעירה נתבעת לנצור בתוכה את אותן חוויות קשות ומבלבלות. שכן בפרקי זמן קצרים של שעות בודדות באותן היציאות לחופשות וחזרה מהן, האדם נאלץ לעבור בין מצבים קיצוניים. ממציאות כאוס ומתח עצום, בה, כדי לשרוד עליו לגייס את כל כוחות הנפש גם כשהם לא מספקים, אל מציאות הפוכה לכאורה בה הוא חייב לטמון חזרה ולהסתיר את כל שאך זה גייס. וגרוע מכך, עליו להכריח את עצמו שוב ושוב, לחזור אל מציאות התופת השנואה והדוחה, ולדרוך עצמו בכל פעם מחדש! זה מצב נפשי קשה מנשוא, שגם אלה שלכאורה עומדים בו, לעולם לא ידעו אם הבריאו ממנו לחלוטין.
בעידן המודרני שבו נחשפת נפש האדם לשינויים רגשיים קיצוניים במהלך ימי חיי דור אחד. כל זה מבלי שניתן לנפש הסיכוי הביולוגי הטבעי ו/או הזדמנות להתחסנות לימודית מספקת. בחברה מערבית חילונית, פעילה ותובענית בה המדע והמידע חושפים אמיתות חדשות, מיצרים אמצעים חדשים, חדשות לבקרים. כאשר תרבות ערכים ומסורות, שנתנה קודם לכן מידה מספיקה של איזון ויציבות לנפש, נשמטת ומתכלה מבלי שנמצא לה תחליף ראוי, הסיכוי שאיזון נפשי יופר לכדי קיצוניות הרסנית גובר.
את התוצאות לכך אנו חוזרים ורואים במעשים קיצוניים של קבוצות קטנות ושל יחידים, שמתבטאים באכזריות זועקת. ניתן לראות זאת ברציחות החוזרות והסתומות של חפים מפשע על-ידי יחידים בארה"ב ובאירופה, שאנו פוטרים אותם לעצמנו כמעשי טירוף ועוברים לסדר היום. ניתן לראות זאת בניכור הגובר בהתנהגות האלימה שהולכת והופכת לנורמה. בשכרות הגוברת בסכינאות הקלה בנהיגה חסרת התחשבות ואחריות, בנטישת קורבנות ובבריחה של פוגעים ועבריינים. אין ספק שאנו בעיצומו של תהליך חברתי ונפשי בו האיזון החיוני מופר ומחמיר, מבלי שפיתחנו או סיגלנו לעצמנו מגנוני התמודדות מספיקים וראויים. לתחושתי, אנו עדיין רחוקים משיאו של התהליך! וקצב השינויים המהיר, מותיר לנו רק את האפשרות הקשה: לפתח ולסגל לעצמנו מערכת איזונים חדשה או לחזור למערכת ישנה.