בשנותיה הראשונות נשלטה ארצות הברית על-ידי המפלגה הפדרליסטית, מפלגתם של הנשיאים הראשונים ג'ורג' וושינגטון וג'ון אדאמס ושל אלכסנדר המילטון - שר האוצר המפורסם ומנהיג המפלגה. המפלגה הפדרליסטית ייצגה את אוליגרכיית העושר בארצות הברית ואת האינטרסים של המעמדות העליונים במזרח.
פיצול פנימי ואובדן התמיכה העממית הביאו למפלת המפלגה בבחירות לנשיאות ולבחירתו של תומס ג'פרסון לנשיאה השלישי של ארצות הברית. נהוג להבחין בארצות הברית בין דמוקרטיה עממית בנוסח ג'פרסון לעומת דמוקרטיה בנוסח המילטון הנשלטת על-ידי אוליגרכיית הממון והעילית החברתית. הדמוקרטיה בנוסח המילטון היא דמוקרטיה מוגבלת המתייחסת בחשד לעם ולדרכיו הנלוזות ואינה סבורה כי יש להעניק לו השפעה רבה מידי על מוסדות השלטון, או אפשרות לשותפות בו. ג'פרסון האמין הרבה יותר באדם הפשוט ובמוסדות הדמוקרטיים הנבחרים.
במידה ניכרת עוצב לדורות הבסיס ליחסים שבין בית המשפט העליון בארצות הברית לרשויות השלטון האחרות, במסגרת המאבק הפוליטי שבין הפדרליסטים לרפובליקנים-דמוקרטיים. כך למשל הסמכות שנטל לעצמו בית המשפט העליון, בראשו עמד איש המפלגה הפדרליסטית-מרשל, לפסול חקיקה של הקונגרס (בפרשת מרבורי נגד מדיסון) נועדה לרסן את הרשות המבצעת שנשלטה בידי מתנגדיו הפוליטיים.
מתוסכל מהמאבק הפוליטי בבית המשפט העליון כתב הנשיא ג'פרסון במרירות כי "הפדרליסטים, משהובסו בקלפי נסוגו אל הזרוע השיפוטית וממתרס זה הם מקווים לנתץ את כל סוללות המגן של הרפובליקניזם". המאבק של המוסדות הנבחרים ובמיוחד הנשיא בארצות הברית נגד מעורבות שיפוטית בהליכי חקיקה ובפעולות הרשות המבצעת נמשך עד עצם היום. במאבק זה נטלו חלק נשיאים דגולים כמו לינקולן ורוזוולט שפעלו בתקיפות נגד מעורבות יתר של בית המשפט העליון בנושאים החייבים, לדעתם, להיות מסורים בידי הרשויות המחוקקת והמבצעת הנבחרות על-ידי העם. כיום זכורה במיוחד מעורבותו של בית המשפט העליון בארצות הברית שהכריעה את תוצאת הבחירות בהתמודדות שבין בוש לגור בשנת 2000.
במדינה דמוקרטית יוקרתו של בית המשפט נובעת במידה רבה מהעובדה או, אולי, מהאמונה התמימה, כי מדובר במוסד מקצועי, האמון על אכיפת החוק, המפעיל אמות מידה משפטיות בלבד והוא נטול פניות ומעורבות בתהליכים פוליטיים ומפלגתיים. הטענה שבית משפט נוטה לכיוון פוליטי, או אוהד מפלגה פוליטית, מהווה בהכרח מהלומה קשה מאוד ליוקרתו. בית משפט המעורב כצד בתהליכים פוליטיים ומפלגתיים הוא בהכרח בית משפט שלא יזכה לאמון כלל הציבור.
יוקרה לעליון?
המו"מ הכושל להקמת הממשלה החדשה היה מלווה בהצהרות על בסיס יומיומי שיש להדיח את שר המשפטים השואף להנהיג רפורמות במעמדו של בית המשפט העליון, או למצער להבטיח בהסכם הקואליציוני (שהוא הסכם פוליטי מובהק בין מפלגות פוליטיות) שהרפורמות המוצעות לא יועלו כלל לדיון. הדברים הוצהרו ונתבעו על-ידי ראשי מפלגת העבודה ומרצ והם התפרשו, כפי שתמיד מתפרשת דרישה במו"מ קואליציוני, על-רקע יחסו הציני של הציבור לפוליטיקאים ולמחוייבותם האידיאולוגית.
כאשר מפלגה פוליטית מביעה תמיכה בבית המשפט העליון ופועלת פוליטית למניעת כל דיון בהצעות העלולות לדעתה לפגוע במעמדו, החלק החשדן בציבור שואל עצמו על שום מה ולמה ניתנת אותה תמיכה, האם התקבלה תמורה בקשר לתמיכה זו ומהי אותה תמורה?. אם ביחס לבית המשפט העליון קיימת חזקה, שאסור לסתור אותה, לפיה הוא פועל אך ורק ממניעים ענייניים, חזקה כזו אינה עומדת לזכות הפוליטיקאים וממילא נגזרות מכך תהיות ביחס להתנהלות בית המשפט העליון בפרשה.
ניתן היה לצפות כי נשיאת בית המשפט העליון תפנה מיד לראשי המפלגות המעורבות במו"מ הקואליציוני ותביע לפחות "משאלה" לפיה מעמדו של בית המשפט העליון לא ישורבב כלל למו"מ. פנייה כזו לא הייתה, ועקב כך הועלה החשד כי דרישותיהן של מפלגות העבודה ומרצ הן על דעת בית המשפט העליון וייתכן שהועלו בתיאום עמו. מכאן ועד לפרסום על מעורבות בפועל של בית המשפט העליון ושליחים מטעמו במו"מ הקואליציוני הדרך הייתה קצרה.
פרסום חמור יותר היה של נחום ברנע שרמז על עיסקה שבשתיקה בין בית המשפט העליון לאהוד ברק. היה מקום לצפות כי הפרסומים יזכו מיד להכחשה נמרצת וכן יגרמו לקריאה נוספת להוציא את בית המשפט העליון מהמיקוח המפלגתי. דבר מכל אלה לא התרחש.
לעיתים, יש להודות, דרך התנהלות בית המשפט העליון בזירה הציבורית ממש לא מובנת. מעמדו של בית המשפט העליון יקר לכל, המוסד חיוני מאין כמוהו לחברה הישראלית. יש הרואים את תפקידו באופן המסורתי השמרני בו דגלו שופטיו בעבר. אחרים מבקשים כי ימלא תפקידים נוספים בעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אלו גם אלו אינם רוצים ברעתו של המוסד ובוודאי שאינם שמחים לראות בירידת האמון והתמיכה הציבורית בו. אף על-פי כן כיצד ניתן לעצור את הסחף ביחס הציבורי אם מעמדו של בית המשפט הופך לסעיף במו"מ קואליציוני?
היכן אנו עומדים כעת? לא תקום ממשלה חדשה ואנו צפויים לבחירות. זהותו של שר המשפטים הבא וגורל הרפורמות המתוכננות לא יוכרעו כעת במו"מ קואליציוני. שופטים חדשים לא ימונו לפחות בחצי השנה הקרובה. תועלת כלשהי לא צמחה לבית המשפט העליון מצירופו כנושא עיקרי במו"מ הקואליציוני האחרון. ניתן לומר כי נגרם למעמדו נזק חמור נוסף ומיותר לגמרי.
