שורה כבדה ומכאיבה של אסונות פקדה את ישראל בשבוע אחד: שתי תאונות התרסקות של מטוסים (ששה הרוגים), רצח משפחה שלמה (ארבעה חללים), כמה וכמה תאונות דרכים של פגע-וברח (כולל זו שבה נספו שלושה צעירים מיוצאי אתיופיה) ועוד כמה מעשי פשיעה "רגילים" (דקירות, פריצות). רוב האסונות הללו נשארו בגדר תעלומה.
מה גרם להתרסקות ה'ססנה' ליד מושב בצרה בשרון? מה הביא לנפילת ה'צוקית' של חיל האוויר בחולות חלוצה? מה מקור הטרוף שאחז בשוטר רוצח אשתו ושני ילדיו והמתאבד? מדוע סטה הרכב הפרטי והתנגש במשאית החונה בצד הדרך? כל המקרים הללו נחקרים. ספק אם אי פעם יימצא קצה חוט לפתרון תעלומתם.
ואולם עוד אסון התרחש באותו שבוע. הוא תפס כותרות פעוטות יחסית, לעומת שאר האסונות. אולי משום שכאן מדובר בחלל אחד "בלבד", ישיש בן 86 משכונת קצה בירושלים, שמקרהו הטראגי איננו בגדר תעלומה. כאן הכל ברור: מי הרוצח, מה מניעיו, מהיכן הגיח.
זה היה רצח לאומני ידוע מראש. מחבל פלשתיני, סכין בידו, בא לבצע פיגוע רצחני בבית ספר ירושלמי, נתקל בשני שוטרים, נאלץ לנוס על עקבותיו, אך לא היסס לבצע זממו תוך כדי ריצתו. הישיש אברהם עוזרי שילם בחייו. הידיעה על הירצחו לא הובלטה כראוי. על הלווייה בקושי דיווחו העיתונים.
הרצח הזה, הנורא כשלעצמו, כמו בא גם להזכיר לנו שהשנאה לא התפוגגה. מיעוט הפיגועים בעת האחרונה אין פירושו שארגוני הטרור, ראשיהם והמסיתים במסגדים, חדלו ממזימותיהם השטניות, ממאמציהם להרוג יהודים ישראלים. התזכורות שבאות מסכיניהם או מדחפוריהם של מפגעים בודדים, אסור לה שתשכיח את החזית העיקרית שמולה אנו ניצבים. מול האויב הפלשתיני, בין אם הוא מחמאס ובין אם הוא מפתח, בין אם הוא מעזה ובין אם הוא ממזרח ירושלים, בין אם הוא בדמות צעיר כפרי ש"השתגע" ובין אם מתאבד שבא להתפוצץ על ריכוז אנשים.
86 שנותיו של עוזרי באו אל קיצן במחי סכין רצחנית של בן-עוולה, שדינו צריך להיות אחד - מוות. אלא שאצלנו אין מענישים בהוצאה-להורג של מחבלים שדם על ידיהם. אצלנו אפילו אין הורסים את בתיהם. אצלנו הרוצחים, המסיתים והמשלחים יודעים, כי בקרוב הם ועוד אסירים פלשתינים למאות ישוחררו בלחץ שיופעל על ישראל, כדי שיוכלו לשוב לנתיב הסכינאות וההתאבדות.
אין ספק, גל הפשיעה הגואה, גל תאונות הדרכים הקשות, האסונות המיותרים שהם נחלתנו, שהם מ"תוצרת בית" - יש לעשות הכל כדי לצמצמם. יש להנהיג עונשים כבדים כנגד האחראים לגרימתם. ואולם החזית העיקרית - ואין בכך כל סתירה - הייתה ונותרה חזית המאבק בשונאי ישראל הסובבים אותנו מכל עבר.
גם אם רצח הישיש הירושלמי היה מקרה בודד בתקופה ארוכה יחסית שבה לא היו פיגועים קשים של ממש, יש לזכור: האיומים לא חלפו, חורשי המזימות ממשיכים בשלהם, הארגונים מכינים הכל כדי לנסות ולהנחית עלינו בקרוב מכות כואבות יותר מכל מה שידענו בעבר. וצחוק הגורל: אפילו אין הם טורחים להסתיר את כוונותיהם ואת הכנותיהם למה שאולי עשוי להיקרא "האינתיפאדה השלישית".
כוחות הביטחון בוודאי ערים לכך, אבל הממונים עליהם כמו נרדמו בשמירה, או שמא הבחירות שבשער עם מאבק ההישרדות בשלטון מעסיקות אותם יותר. מיום ליום עזה נהפכת למתחם צבאי שכמויות עצומות של נשק ותחמושת זורמות אליו בלי הרף. מעזה תיפתח הרעה כאשר ראשי החמאס יחליטו שעתה זה הזמן. הם המכתיבים, הם היוזמים, הפועלים בהתאם לעיתוי הנוח להם. דבר בצד הישראלי אינו מרתיעם.
העילה היחידה שלהם, הדחף המניע, הם כמובן - שנאת ישראל. ואילו אצלנו - טומנים את הראש בחול, נהנים מימי שקט-יחסי, מרגיעה מדומה, מאשליות מתוקות, שאשר יבוא אחריהם - מי ישורנו.
צריך לשחרר את צה"ל מכבלי המערכת המשפטית ומהפחד שמטילה עליו התקשורת. יש לתת יד חופשית יותר לצבא, כדי שיכביד ידו עוד יותר על המתרחש ביו"ש ובכפרים הסובבים את ירושלים. דרושה גם הרתעה יעילה יותר וגם ענישה מכאיבה יותר.
האיום החמור יותר מתעצם לנגד עינינו ברצועה המתחמשת ומתלהטת, נחפרת ונערכת. מיום ליום סכנתה לישראל כולה, לא רק ליישובי עוטף עזה, גדלה והולכת.
לנוכח דברי הרהב והשטנה של ראשי החמאס, ההתארגנות מחדש של ארגוניהם בשטח, ההצטיידות האינטנסיבית בנשק מתקדם המגיע במנהרות ממצרים ובדרך הים, גיוס הצעירים, אימונם וחימושם, שנעשים לאור היום ובמחשך, בלא מורא - ברור כי ירי מטח הטילים הראשון, עם חידוש המתקפה על ישראל, הוא רק עניין של זמן ועיתוי.
זה עלול לקרות, להערכתנו, בשלושת החודשים הבאים, חודשי ההיערכות לבחירות בדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. כאשר זה יקרה, לא יהיה עוד מקום להיסוסים ולגמגומים בתגובת ישראל.
אל ניתן לאויב שוב ליטול את היוזמה ולשתק מחדש את החיים בשדרות ואולי גם באשקלון ואשדוד. מלחמת בחירות אצלנו או לא, ממשלת מעבר או לא - צה"ל הוא צה"ל בכל מצב, וזה יהיה האות עבורו להיכנס מיידית לקן הצרעות העזתי, על-מנת לשים קץ אחת ולתמיד לתוקפנותו של שלטון הטרור הרודני והטורדני.
שאם לא כן, שאם תידחה הפעולה הכפויה עלינו בתירוץ כזה או אחר - מחיר הדמים שנשלם בעתיד יהיה כפול ומכופל.
