חלומות באספמיא, אצלנו זה לא יקרה. אנחנו לא נזכה למהפך דוגמת זה שהתרחש בארה"ב; אנחנו לא נצליח לבחור לנו מנהיג דוגמת ברק אובמה.
אצלנו הטובים ביותר מתרחקים מהפוליטיקה, בנינו מסרבים להתבוסס בביצה המרקיבה שהלכה והסתאבה במרוצת השנים. אצלנו, צעיר ישראלי טעון במוטיבציה ואידיאולוגיה שברוב תמימותו מצטרף למפלגה כל שהיא, במטרה אמיתית לפעול למען המדינה ושואף להגיע לצמרת, נאלץ לעבור שבעת מדורי גיהינום: כדי להתקדם הוא חייב לסתום את האף, לזנוח את האידיאלים שלו, לרצות את כולם, להתיש עצמו בחתונות ובר מצוות.
אצלנו הסלקציה היא שלילית, ולכן בלשון המעטה, לא הטובים ביותר מגיעים לצמרת. אצלנו, כדי להגיע לצמרת, תלוי הפוליטיקאי בקבלני קולות; הוא שבוי בתרבות הארגזים ובכל גועל הנפש הכרוך בכך. אצלנו, צעיר מוכשר ומבריק דוגמת ברק אובמה, עסקני המפלגה היו מוציאים לו את הנשמה, מתישים אותו ומקיאים אותו מקרבם. אצלנו אובמה היה נמלט לשוק הפרטי ושם היה חופשי לנצל את מיטב כישרונותיו, להמריא לשחקים ולעשות חיל כפרקליט צמרת. אצלנו מנהיג דוגמת ברק אובמה לא היה מגיע לעמדת מנהיגות וזאת בשל שיטת הבחירות והממשל הבלתי אפשריים שלנו.
אצלנו מנהיג כמו אריאל שרון, במטרה לזכות בקולות הבוחרים שיקר להם ללא בושה: "דין מצרים כדין תל אביב". וכשזכה בשלטון, הפך את הקערה על פיה, בגד בבוחריו בנצרים והחריב את בתיהם בתירוץ שפל: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
אצלנו מסנדלים ומסרסים את הצעירים ומונעים מהם להתמודד, כמו אהוד ברק שלא התבייש לשריין מקום לפואד בן-אליעזר לקראת הפריימריז בעבודה, במטרה להבטיח לו את הכורסא בכנסת או ליד שולחן הממשלה.
אנחנו לא נזכה באובמה, משום שאצלנו אין בוחרים ישירות את המנהיג ולכן, לאחר שנבחר, הוא אינו חייב דבר לציבור בוחריו, אלא לקומץ חברי המרכז או במקרה "הטוב" למתפקדי המפלגה. אצלנו מתרחש תהליך הפוך לזה שבארה"ב: בעוד שם עלה שיעור המצביעים בשל התקווה לשינוי - אצלנו מתמעטים המצביעים בשל הייאוש משינוי באמצעות הקול המבוזבז בקלפי.
