כותרות עיתוני הבוקר ביומיים האחרונים הן בנוסח: "שישה פעילי חמאס נהרגו...במנהרה", וכן "פעיל ג'יהאד נהרג בתקיפת חיל האוויר בעזה". גם עיתוני הערב היוצאים לרחוב בבוקר מכילים אותן כותרות. למזדמן זה נראה כמו פעילי המפלגה הדמוקרטית נאבקים בפעילי המפלגה הרפובליקנית על אופן הצבת הכסאות במנהרה. והפעיל (של השומר הצעיר?) שנהרג על-ידי חיל האוויר היה בדרכו לסופרמקרט המקומי כדי להפיץ עלוני בחירות.
הרוצחים - הטרוריסטים הערבים, שכל מעייניהם הרס, רצח וקטל של יהודים, הם בעלי אידיאולוגיה של שפיכות דם לשם שפיכות דם והצלחה בחיים - הם היום פעילים. פעילים של מפלגה. נניח, פעילים של שלום עכשיו, או בצלם. אולי פעילי השמאל או הימין. אם הם הפכו לפעילים אז בטח שאפשר לעשות איתם שלום. שלום של פעילים בין פעילים.
אנחנו בורחים מהאמת ומתחבאים מפניה בכל פינה. העיתונות היא עוד בית חרושת ליצירת הפינות האלה.
אני מאלה הסבורים שהמשבר הכלכלי הנורא שהתחיל לפקוד את פעילי ארה"ב ועכשיו עובר לפקוד את פעילי כל העמים - הוא בעצם משבר מוסרי ששמו "תקינות פוליטית" או בצרפתית "ראש קטן".
האם זכור לכם שהאשימו את צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור בראש קטן? הייתה קונספציה של ניצחון אחרי ששת הימים ואי אפשר היה להפריע לאלי זעירא וחבריו עם העובדות המשתנות על המציאות. לכל המפקדים הגדולים של הדור ההוא, שהיו פעילי הסיגרים, אם ניתן לייחס להם פעילות, היו סגנים ועוזרים ששירתו תחתיהם והיו בעלי ראש קטן. מלכתחילה נבחרו בעלי הראש הקטן וחסרי האמביציה האינטלקטואלית. לא להפריע את שמחת הניצחון ואווירתו הטובה.
לפני כשנה קראתי בעיתונים על מדען ממדרגה ראשונה באמריקה שדיבר בכנס של צמרת חוקרי מוח האדם בעולם (ויש להניח שהוא השתמש במונחים שאני ואתה לעולם לא נבין את משמעותם) על הניסים והנפלאות שמחולל המוח. הוא אמר, במילים ומונחים (שאיש מאיתנו לא מבין) כי מצא שיש שוני מסוים בתוך איזה חלק ממרכיביו של תא או תאים במוח של לבן ומוח של שחור. כך הוא אפיין את השוני הזה שנתגלה לו. הוא אמר - אולי (כי אף אחד לא בטוח בכך וייתכן שזו משמעות שאחרים יחסו לו) לפיכך אפשר לומר שהכושי הוא יותר טיפש מהלבן. הייתה סערת יצרים באמריקה המדענית והאיש פוטר כעבור שבוע.
אף אחד לא בדק ולא בא לומר לנו עד היום האם האיש מצא דבר אמיתי או לא מצא. זה לא מעניין. האמת לא באמת מעניינת. יחי - הפוליטיקלי קורקט.
ישנה גם הקונספציה של אדוארד סעיד שהשתלטה על השיח המדעי בעולם - אבל פה לא אכביר מילים כי זה כבר סיפור ידוע לכולנו. המשבר המוסרי שהביא את המשבר הכלכלי באמריקה נולד במחשבה הפשוטה והעממית, שלי ושלך, כי - למה לפתוח את הפה? הנה אנחנו יושבים במועצת מנהלים של חברה גדולה או בנק ממוצע וכמה מחברי ההנהלה המובילים הנהיגו עכשיו שיטה של הקצאת משכנתא של 120% לטובת מוטבים שאיש לא בדק אותם (אולי אלה אנשי הקש והצללים שנפקדו לשתי המפלגות הגדולות והיטו את תוצאות הבחירות לכאן או לשם? למה לא, מה לא עושים בשביל לנצח בבחירות, אפילו להזעיק מתים ממנוחתם?). החברה שלנו תמכור את החבילה הזאת כולה, עם עטיפה צבעונית, לבנק אחר ברגע שנאסוף כמה מאות מיליונים. שהאחרים ישברו את הראש...
עכשיו, אני ואתה יושבים במועצת המנהלים של הלול הזה ושוקלים. מה רע לנו? יש לנו מטוס פרטי, יאכטה במיורקה, בית בכל בירה עולמית, אישה ושלוש פילגשים, מגרשי טניס וסאונה עם קזינו בחופשים. והמשכורת שלנו... כן,המשכורת שלנו היא 116 מיליון דולר בשש שנים. זה רע? נכון, זה לא כמו שהקונגרס פירסם. הוא פירסם 136 מיליון, וזה היה שקר ממש - אבל ממש - מתועב.
אני או אתה או שנינו ביחד - מה נאמר ומה נדבר? נאמר משהו פוליטיקלי קורקט, אפילו אם זה שקר מחורבן. מה, אנחנו רוצים להרגיז את ההנהלות שלנו ולמצוא את עצמנו בלי הפרנסה הנפלאה? אנחנו פוליטיקלי קורקט, אבל עדיין לא דפקטים.
השבוע בתי מעוצבנת. הבת שלה בת החמש וחצי חוזרת כל יום עם כינים מהגן. כששמעתי, חטפתי קריזה. מה, צעקתי, איך נותנים לילדים כאלה ללכת לגן?
"אבא תירגע, זו המציאות".
למה האחות לא בודקת ילדים עם כינים?
"אסור לגננת או לאחות לגעת בראשו של ילד, זו פלישה לתחום הפרט - זה יכול להעליב ולפגוע ברגשות הילד ו/או ההורים שלו. הם יכולים לבוא עם עו"ד".
בזמני אם ילד היה מגיע - והוא לא היה מגיע - עם כינים, היו שולחים אותו הביתה כי זה מחלה מדבקת. זו הייתה בושה גדולה והאחות הייתה מחטטת לכל אחד בראש וכך נעלמה המגפה הזאת.
"מתי זה היה?", שאלה בתי.
רק לפני שישים שנה, כשכבר הייתה לנו מדינה.
"תחזור למציאות", היא אומרת. "מתרחשים פה דברים יותר גרועים".
אז אנחנו מעדיפים לחיות עם מגיפה?
"כן, כי זה לא פוגע ברגשות. עכשיו לרגשות יש מקום חשוב מאוד בכל מהלך ציבורי. ויש מאחוריהן המון רב של עו"ד".
יצאתי מתוסכל מהשיחה הזאת. אני זוכר את התסכול שלי כשראיתי בפעם הראשונה את הסיסמה הנפוצה של: "קוקה-קולה טעם החיים". כשמפרסמים סיגריות לפחות מכריחים את המפרסמים להוסיף, אומנם באותיות קטנות, אם אתה רוצה להרוג את עצמך - אז בבקשה... אבל החומצה הזאת, שמשמשת לניקוי מנועים ורחיצתם, היא בתחום התקינות החברתית כי עושים ממנה כסף - וכסף זה דבר חשוב וחושב.
ילד מפגר הפך להיות ילד מאותגר. אז הזזנו את עמודי השער. עוד מעט קט המילה מאותגר תהפוך לקללה ואז הילד האומלל הזה יצטרך להתעטף במילה חדשה. וכל זה נעשה על השטח, במקום להשקיע משאבים בחינוך ולחנר ילדים לערכים. לחנך אותם לנקוט עמדה, לחנך אותם לקחת אחריות, לחנך אותם לקבל על עצמם עול של חובות כי זו הבגרות האמיתית. כי החובות הן הזכויות של הכלל. להפסיק להטיף להם שהמטרה בחיים היא "להגשים" את עצמך ולעשות מה שבא לך בראש כי כך אתה מבטא את עצמך בצורה יותר ברורה - המטרה בחיים היא לא נהנתנות. המטרה היא אחריות. ההגשמה של עצמך היא בתוך המשפחה והקהילה, לא על ענני אגו מנופח, לפעמים גם מסומם.
לספר להם כי ישראל ערבים זה לזה. לא סתם חרטא-ברטא של חופש הפרט והחידקל המתבטאת בכך שלך מותר להתפשט ברחוב עם עוד כמה עליזים כי בא לך, ולי מתאים לתלות בחוצות בכל מקום מודעות של נשים עירומות כי זה מכניס המון כסף.
להמשיך?
מצאתי השבוע אנשים מתרעמים על כך שלא בוגי הרמטכ"ל ולא ראש המוסד לשעבר צעקו בראשי חוצות את הידוע להם (שערפאת מוליך שולל את עם ישראל ואין לו כל כוונה לקיים את הסכם אוסלו, אלא אך ורק להחדיר סוס טרויאני לשטחים) - רק מפני ששמעון פרס, מנהל המדינה, העדיף ומעדיף עד היום להזות על חשבוננו עם שלום עכשיו והשמאל, וכל שאר פעילי וחסידי אומות העולם של הפלשתינים.
צביעות או היתממות, או שניהם יחדיו? במשפט אחד: האנשים המתרעמים האלה הם "פוליטיקלי קורקט".
זה מזכיר סיפור על פרנק סינטרה וג'ו לואיס (המתאגרף) שהיו חיילים במלחמת העולם השנייה. הם יצאו לעבר בסיס ליד שיקאגו כדי להעמיס בדחיפות את המשאית שלהם. ג'ו לואיס הנערץ היה הנהג. כשהם הגיעו לשער המחנה, ג'ו לואיס ניסה לזרז את הש.ג. המצוחצח. אבל השחצן המצוחצח נעץ בו מבט אפל ואמר לו, תסתום את הפה שלך ניגר מלוכלך.
ג'ו חייך ואמר לו, כן אדוני והם נכנסו לתוך המחנה.
פרנק סינטרה רתח, הוא לא היה יכול להתאפק יותר. תגיד, ג'ו, אתה דפוק או מה? החרא הזה קילל והעליב את האמא של האמא שלך. למה לא ירדת מהמשאית וריסקת אותו?
ג'ו לואיס עדיין מחייך. בקולו העבה הוא אומר לסינטרה. תגיד, בכל פעם שמעליבים אותך, פרנק, אתה יורד מהמשאית ומתחיל לשיר?