היום, כשיעסקו כולם בניתוח ובנסיבות התרסקותו בעליל של סניף מפלגת העבודה בבת-ים, ייעצרו נדהמים ונפעמים ליד הערך הבא: אלי יריב.
השאלה הגדולה שתישאל תהיה, איך קרה ששועלי פוליטיקה ותיקים במפלגת העבודה, נפלו ברשתו והסכימו להפקיד בידיו את גורל סניף המפלגה בבת-ים, הסכימו לטשטש ולעמעם את שמה המפואר עד כדי המצאת שם חדש בשם "בת-ים אחת", שהיא כביכול רשימה א-פוליטית ומייצגת רבדים שונים בעיר, ובפועל, כך נראה, כל מועמדי הרשימה הם חברי מפלגת העבודה! אז מה קרה פתאום? איך כשלו בצורה מחפירה כזו?
איך קרה שמפלגה בעלת ניסיון כה רב השתכנעה שהנה הגיע המלך המושיע האמיתי, ולא גילו כלל שכל הווייתו, התנהגותו, התנהלותו ובעצם כל כולו של אלי יריב הם "תיאטרון פוליטי" אחד גדול.
השאלה הנוספת שתישאל תהיה, איך קרה שמפלגה שבדרך כלל מיושבת בדעתה, שחינכה לסובלנות ולערכים, הפקירה עצמה בידי "שחקן פוליטי" מסוגו של אלי יריב, צנטרליסט מובהק שאינו מוכן להאציל סמכויות, האוסף מסביבו רק "יס-מנים", הבונה את עצמו על הרס מתנגדים פוליטיים, והאמינה בתום לב שהאיש יהפוך לתקוותה הגדולה בעיר בת-ים ויסחוף אחריו המונים.
התשובה תהיה כמובן, בערך כך: סניף מפלגת העבודה בבת-ים, נשלט בעבר במשך שנים ארוכות ע"י אנשים מתונים והצליח לבנות גשרים אל קהלים שונים בעיר בת-ים. גשרים אלו הניבו בעבר עיר למופת שהייתה מודל לחיקוי להרבה ערים בארץ.
עכשיו, לאחר מפלה כה מוחצת, לאחר קבלת מושב אחד בלבד במועצת העיר, עכשיו לאחר התרסקות כמעט טוטלית, תופסים מנהיגיה את הראש: המשיח שלהם מככב אומנם "בתיאטרון פוליטי" אבל באולם אין קהל, הקופות ריקות ואין ביקוש לסחורה, אין הסתערות על מבשר הגאולה, ולכן אין קושי כלל להתגבר על מעטי התומכים שעדיין נשארו.