תקופת בחירות היא תמיד תקופה מעניינת. מיטב ההמצאות והספינים נולדים בה, והדמיון היוצר חדשות מפוברקות עובד בקצב מלא. משגרים טיל לחלל, מגלים נורה שתאיר את רמת גן כולה, ועוד פלאי פלאות, שמשום מה מתרחשים רק לפני בחירות. בין נפלאות תקופות הבחירות בישראל ניתן למנות את תנועת השמאל החדשה שנוסדה על-ידי "למעלה מעשרים" אנשי רוח ואקדמיה (זה לא אותו הדבר) וכן אי אלו עסקנים פוליטיים.
"התנועה" היא באמת פלא ייחודי המתרחש בחסות מרצ, לצורך גיוס תמיכה ציבורית רחבה במפלגה בבחירות הקרובות. תמיכה ציבורית הוא כינוי מעודן יותר למטרה האמיתית, והיא פיטומה של מרצ על-ידי נגיסות רעבתניות בגוויה המכונה גם מפלגת העבודה. במקביל מתנהל ככל הנראה מו"מ מואץ לצרף מספר מבוקשים בכירים מאותה מפלגה, תמורת כמה שפחות מקומות משוריינים.
איני זוכר מי היה זה העסקן שקבע כי כל הפרופסורים והדוקטורים באוניברסיטאות הם בקושי חצי מעברה. בכך התכוון אותו פוליטיקאי לפטור בבוז את מעמדם הציבורי והשפעתם האלקטוראלית של פרופסורים ואנשי רוח. גם עסקן זה התכוון בדבריו לכל הפרופסורים ולא לעשרים. לעשרים פרופסורים ואנשי רוח קצת קשה לקרוא תנועה - אפילו חצי אוטובוס אגד הם אינם יכולים למלא.
בעבר התקיימו תנועות חברתיות שהולידו מפלגות. תנועת העבודה הייתה בית היוצר של מספר מפלגות כמו מפא"י, אחדות העבודה, רפ"י, מפ"ם ולפני כן גם הפועל הצעיר ופועלי ציון. התנועה הרוויזיוניסטית הקימה את מפלגת חרות, והתנועה הדתית לאומית את המפד"ל. היו מפלגות שרצו ללא חסות תנועתית והצליחו יותר או פחות. היו מפלגות שהתעקשו להגדיר עצמן גם כתנועות, אבל מפלגה היא מפלגה ותנועה היא תנועה ואין לבלבל בין השניים. מפלגה היא מסגרת פוליטית ארגונית ותנועה היא השקפה, ערכים ואלו המזדהים עמם.
למיטב ידיעתי, תנועת השמאל החדשה היא חידוש מרעיש בהיסטוריה הפוליטית בארצנו ואם בין אנשי הרוח מצוי פרופסור להיסטוריה, אולי הוא יעיד על כך טוב ממני. זו הפעם הראשונה שמפלגה מקימה תנועה שתתמוך בה. בדרך כלל התנועה בהגדרתה היא משהו רחב בהרבה מהמפלגה. תנועה יכולה להוליד מפלגה; התהליך ההפוך מסובך הרבה יותר ולא זכור לי תקדים. נדמה לי שכאן לראשונה מתיימרת מפלגה להקים תנועה שתתמוך בה ללא תנאי וללא שום שאיפות פוליטיות צדדיות.
מבחינה פוליטית וחברתית מדובר במהלך הזוי. השמאל בישראל, גם לדעת מנהיגיו, נמצא בשפל עמוק ואולי גם לפני קריסה. אם יש מי שחושב שכנס חגיגי בראשות עמוס עוז ופרופ' קרמניצר (האם פרופ' שטרנהל גם הוא במייסדים?) שיכריז על עצמו כתנועת שמאל עממית, הוא המזור למשבר השמאל בישראל, מוטב שיזמין לעצמו כבר כעת בדיקה פסיכיאטרית.
לא תנועה וירטואלית דרושה לשמאל הישראלי, אלא חשבון נפש. מזה שנים רבות שמשמעות המונח שמאל היא נכונות לנסיגה לגבולות 1967 והקמת מדינה פלשתינית ותו לא. תוכן ערכי אמיתי שונה אין כיום לשמאל בישראל, למעט חוגי שוליים שאכן מאמינים בערכים חברתיים נוספים. מרצ אומנם סבורה שהיא מעוז זכויות האדם ושלטון החוק, אבל ביומרה מחוצפת זו היא רק הצליחה להמאיס ערכים נעלים אלו על חלק ניכר בציבור. משאימצה קדימה את "תוכנית השלום" מבית מדרשה של מרצ, היא הותירה את השמאל הישראלי ערום ועריה והפכה אותו לאנכרוניזם.
איני יודע ואיני מתיימר לחזות את העתיד. ביום שישי האחרון עסק עיתון 'הארץ' בשאלה האם השמאל הישראלי הגיע לקיצו. לא ניתן לענות על השאלה מבלי להגדיר מהו בכלל שמאל ועד כמה המונחים שמאל וימין הם עדיין אקטואליים. אני רואה עצמי כמי שמשתייך לתנועת העבודה ההיסטורית ואף על-פי כן, לא אבחר באף מפלגה הטוענת לזיקה אליה. ייתכן שהליכוד היום מבטא טוב יותר את ערכי תנועת העבודה בעבר מאשר מפלגות העבודה ומרצ.
