אתם עומדים בפתח הדלת מוכנים ליציאה לסרט, לעבודה או סתם לשעה לסופרמרקט. הבייביסיטר כבר התאקלם, וכך נראה שגם ילדכם החייכן. לפתע מבחין העולל כי עוד דקה והדלת תיסגר מאחוריכם ותלכו בלעדיו ומתחילה מיד "מהומת עולם", שמצורפים אליה בכי קורע לב ודחייה מוחלטת של הבייביסיטר שעד לפני רגע התקבל בשמחה. אם הסיפור הזה מוכר לכם, אז כנראה שהילד שלכם נמצא במה שנהוג לקרוא "גיל הדבק", או במילים "מקצועיות" יותר - חרדת נטישה.
למה זה קורה?
"חרדת נטישה" הינה שלב התפתחותי תקין בהתפתחות הקוגניטיבית של התינוק המופיע בסביבות גיל 8-7 חודשים. זהו פחד ראשוני ובסיסי שהתינוק חווה בשלב שרמת ההבנה שלו עדיין נמוכה לגבי הסביבה, הוא רק מתחיל להבין מיהן הדמויות הקבועות והמשמעותיות בחייו. ל"חרדת הנטישה" מספר שלבי התפתחות, ביניהם שלב המתחיל אחרי גיל שנה, ונמשך עד גיל שנתיים בערך, וניתן לקרוא לו בשפה לא מקצועית, "גיל הדבק".
ההתמודדות עם שלב זה, כמו גם עם שלבים אחרים של "חרדת הנטישה", דורשת היערכות הדרגתית של ההורים שתיצור תחושת ביטחון ויציבות אצל הילד.
בהגיעו לגיל שנה, עסוק התינוק בלגלות ולחקור את העולם. הוא פעיל, סקרן ונוטה לנגוע בכל דבר, למשש, להסתכל, להריח ולטעום. קצת לפני כן, בגיל תשעה חודשים לערך, מתפתח הרעיון של "קביעות אובייקט", כלומר ההבנה לנוכחות מתמדת של אדם או גורם כלשהו בחיי הפעוט.
סביב גיל שנה הדבר הופך למשמעותי עוד יותר, כאשר הילד מבין שאמא יש רק אחת (וגם אבא) וכששניהם לא נמצאים לצידו, היעדרם יוצר חסר שהילד חש בו באופן משמעותי. בגיל זה ההורים מסמלים לילד את כל מה שאהוב ומוכר - ההורה מהווה "בסיס בטוח", שנוכחותו מאפשרת לילד את החופשיות לחקור את העולם סביבו.
ברגע שההורה נעלם, ה"בסיס הבטוח" נעלם יחד איתו. הבעיה היא שבגיל זה מושג הזמן אצל הפעוט עדיין לא מגובש ולכן זמן של חמש דקות או זמן של שעה הם היינו הך. מכאן גם מתחיל החיפוש שלו אחר ההורים - במילים או בתנועות (כי בגיל הזה זה כבר אפשרי), ואם הוא לא מצליח למצוא את ה"בסיס הבטוח" שלו, נוצרת החרדה, הדמעות והלחץ של הילד.
הדבר החשוב לזכור בכל העניין הזה, הוא שבסך-הכל מדובר בתחילתה של הדרך לנפרדות ולעצמאות של הילד מההורים ושמדובר בשלב התפתחותי תקין לחלוטין, שאף מצביע על קשר בטוח עם ההורים, התפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה, והתחלתה של הבנה חברתית.