זוגתי פצחה בלימודי תואר שני באוניברסיטת בר-אילן. אומנם הכניסה לאוניברסיטה מצויה במרחק דקות בודדות של הליכה, אך למרות זאת, התגלו בעיות בהגעה. זוגתי, מתקשה בהליכה מסיבות רפואיות ומתניידת בקלנועית. זו התבררה כמשימה בלתי אפשרית, הואיל וכמעט כל המדרכות ומעברי החצייה המובילים לאוניברסיטה, לא הונמכו ולא הונגשו.
כביש הגישה לאוניברסיטה, מצוי בתחום השיפוט של עיריית רמת-גן ומהווה את הגבול עם גבעת-שמואל. ביום 5.10.08, פניתי לראש עיריית רמת-גן במכתב, צירפתי צילומים, והבהרתי שבמצב הנוכחי הכניסה מתאפשרת רק דרך שער הכניסה למכוניות. יש לציין שבשעות העומס, כל הכניסות והצמתים שם פקוקים, ומי שמתנייד בקלנועית, נקלע לסיכון ממשי וגבוה.
למכתב גם צירפתי את התקן האמריקני
[קישור] לבניית שיפועים ומדרכות נגישות. שם, המדרכות מונמכות לגובה אפס והמעבר בין הכביש למדרכה חלק לחלוטין. אצלנו, המדרכה מסתיימת באבן שפה, שגובהה אינו אחיד. לעתים הגובה מגיע לחמישה ס"מ ויותר, ולכלי רכב עם גלגלים קטנים, מדובר במשוכה בלתי עבירה.
במכתבי הבהרתי שהלימודים מתחילים ב-2.11.08 ושאלתי אם אפשר לסיים את ההנמכות עד לתחילת הלימודים. המכתב עשה דרכו אל אבי בן-זאב, מנהל מחלקת דרכים ותנועה בעיריית רמת-גן, שהשיב לי בו ביום, במייל, שהוא יעשה את מיטב המאמצים לסיים את העבודות במועד. למוד ניסיון, פיקפקתי. חודש לאחר מכן, ב-5.11.08, הסתיימו העבודות שנמשכו מספר ימים. במסגרת העבודות הונמכו שש מדרכות, ומאז כל המדרכות לאוניברסיטה נגישות.
המילים נעתקו מפי. עלי לציין שיש לי ניסיון בלתי מבוטל בפניות לרשויות שונות בעניינים שונים, אך הטיפול במקרה זה עלה כמעט על כל מה שהכרתי. שללתי גם את התירוץ שזו פעילות ראווה שבוע לפני הבחירות לרשויות, הואיל והעניין לא פורסם במקום כלשהו, אני עצמי כלל לא מצביע לרמת-גן וברחוב זה מצויים ממילא רק תושבי גבעת-שמואל, שכמוני, אף הם אינם מצביעים לרמת-גן.
כשכתבתי לבן-זאב שאני מתכוון לפרסם מאמר תודה, הוא הגיב שמירב התודות מגיעות בעצם למפקח איתי שמע, שניצח על העבודה. מדהים. והלוואי ונזכה לדוגמאות נוספות מסוגו של בן-זאב, כדי שאמשיך לחטוא בכתיבת מכתבי תודה.
כהערת שוליים הנוגעת לתכנון מדרכות אספר, שפניתי בשאלה אל בן-זאב, מדוע המדרכות לא הונמכו לגובה אפס, בהתאם לשרטוטים והצילומים שהופנו אליו. בן-זאב השיב לי שהתקן מחייב אבן שפה בגובה 2.5 ס"מ, כדי שכלבי נחייה לעיוורים יוכלו לזהות היכן המעבר בין הכביש והמדרכה. טענה מעניינת. פניתי אל המרכז הישראלי לכלבי נחייה
[קישור] ושוחחתי עם איציק בן-דוד. לדבריו, לא ידוע לו על בעיה עם כלבי נחייה, אך גובה אפס מקשה על עיוורים להבחין בנקודת המעבר בין הכביש למדרכה.
אז כיצד הם מסתדרים בארה"ב? בן-דוד טען שבמקומות רבים המדרכות מונמכות רק למחצית רוחב מעבר החצייה, כך שתהיה נגישות גם לנכים וגם לעיוורים. לא זכרתי שכך המצב שם, אך ממילא הסכמנו שיש כמובן להתחשב בכולם. לדעתי, אפשר לסיים באבן שפה מוגבהת מעט כדי שעיוור יוכל להבחין בשינוי, אך עם שיפוע מתון שמתחיל בנקודת האפס, כך שכלי רכב עם גלגלים קטנים כקלנועית, יוכל לעלות על ההגבהה ללא בעיות. כך או אחרת, גם באתר הממשלתי האמריקני, העניין מוזכר במספר מקומות כנושא לדיון הדורש פיתרון.
