התפרקות המפד"ל היא לא רק פוליטית, אלא דומני מסמלת שֶׁבֶר בדרכה האידיאולוגית של התנועה.
שנים רבות הצטיירה התנועה הדתית לאומית כִּתנועה חַסְרַת זהות דתית מגובשת, שהדימוי שלה נבחן כל הזמן על-פי הדימוי שלה בעיני הציבור החילוני. הניסיון המתמיד של התנועה להידמות לחילונים בחיי חברה ותרבות, בהשכלה ובסגנון הלבוש והדיבור, גרם לרבים מִבָּנֶיהָ לוויתור על קיום חלק מהמצוות. הסובלנות, שהרב קוק - אביה הרוחני הדגול של התנועה - הטיף לה, מתורגמת אצלם לפשרה דתית, בניגוד לעֶמדת ההלכה.
דתיים לייט
תופעה זו של בחירת מצוות מסויימות - תוך זלזול בקיומן של מצוות אחרות - הייתה קיימת כבר מיסודה של התנועה. במרוצת השנים התופעה התרחבה והתמסדה כיום בדמות 'הדתיים החדשים', 'דתיים לייט' וכדומה, שחיים בנורמות כפולות מבחינת ההלכה היהודית. מכאן הדרך לנטישת המסורת קצרה.
אמנם נכון שרבים מחברי התנועה הם אנשים יראי שמים, המשתלבים בכל מעגלי העבודה והחברה, וכי המכינות הקדם-צבאיות העמידו מאות חיילים איכותיים, המצטיינים בשמירת מצוות כהלכה. עם זאת, בו זמנית, אי-אפשר להתעלם מהעובדה כי רמת דתיותם של רבים אחרים היא רופפת ביותר עד כדי עזיבת הדת.
הגישה של פריצת דרך חדשה, שביקשה התנועה לסלול בציבוריות הישראלית, על חשבון הפלת חללים מבחינה דתית, אינה מקובלת ביהדות. המספר הגבוה של הנפגעים מבחינה רוחנית מוכיח את כשלון המודל של הציונות הדתית, ומצריך אפוא חשיבה מחודשת. עצם העובדה שהשיטה לא הוכיחה את עצמה במשך שישים שנות קיומה, גיל של בגרות, אומרת דרשני.
המודל של המכינות הצבאיות, כסמל של שדרוג מעמדי וקידום חברתי, אינו מתאים להמונים, אלא ליחידי סגולה הנושאים עימם את יהדותם כמסגרת פנימית, ומונְחים על ידה בצבא ובחברה.
לעומת זאת, לגבי רבים אחרים, אותם חפיפניקים דתיים, או אלה שפרקו עול תורה ומצוות, השיטה מצביעה על כֶּשֶׁל חינוכי. המכנה המשותף להם הוא תפיסת העול של היהדות וחוסר האתגר בקיום מצוות. במקום לראות במצוות, המקיפות את כל תחומי החיים, מכשיר לעיצוב אישיותו של האדם (כמו הרמת משקולות המפתחות את שרירי הגוף), הם רואים את ההלכה כְּשוּרה של איסורים מגבילים, המכבידים על האדם ומוֹנעים ממנו את הנאות החיים. יהדותם בקהילה אינה נובעת איפוא מתוך הזדהות עם ההלכה ברמה האישית, אלא מסיבות נורמטיביות - ההלכה השַלֶטֶת כנורמה במשפחה ובחברה - ומכתיבה להם את סדר היום. גישה כפייתית זו לקיום מצוות היא המובילה בסופו של דבר לחזרה בשאלה.
כדי לתקן את המעוּות יש להקנות אהבת תורה לִבְנֵי הציונות הדתית, במקום לימוד שטחי של מקצועות קודש לצד הַשְׁלָטַת נורמות חילוניות, כְּפִי שקורה ברבים מהמוסדות - שיטת חצי תה חצי קפה.
פולחן הקדושה
ראוי להצביע על שתי מכשלות נוספות, העוברות כחוט השני בתנועה.
אחת מטעויות היסוד האופייניות לתנועה היא הזהות בין ערכי קודש לערכי חול, תוך טשטוש האבחנה ביניהם. התוצאה היא מחד-גיסא חילון הקודש, ומאידך-גיסא - קידוש החול. הדתיים הלאומיים, בדומה לחילונים, מעמידים בשוּרה אחת פילוסופים כלליים עִם חכמי ישראל, זמרים ויוצרים בני ימינו עם אבות האומה הצדיקים, ושירים עבריים מודרניים לצד שירים חסידיים, בעוד שהתהום הפעורה ביניהם היא בין חול לקודש.
בעיני רבני התנועה, אנשי ההשכלה והתחייה הלאומית - שהפיצו את הכפירה ברבים, וגרמו לרבבות יהודים לעזוב תורה ומצוות - הם שמסמלים את ראשית הגאולה. למרבה האבסורד, הרבנים רואים בהם חלק מהתפיסה המשיחית האימננטית של הגאולה, משום שהובילו להקמת מדינת ישראל החילונית. הוא הדין ליהודים חברי התנועות הסוציאליסטיות, שכפרו בתורה, הזוכים למימד של קדושה כפורצי דרך חילונים אולטימטיביים.
מכאן קצרה הדרך לקידוש הצבא והמדינה, כְּמיטב המסורת הציונית דתית, למרות היותם ערכים חילוניים מובהקים. השִיבה לארץ ישראל היא אכן אתחלתא דגאולה. אך המדינה, הנבחנת בכלים קיומיים ואסטרטגיים חילוניים, דוגמת הצבא, נעדרת לדעתי כל מימד של קדושה. האבחנה בין ארץ ישראל הקדושה למדינה כערך חילוני היא מהותית ביותר. זאת מֵעֵבֶר לעובדה המצערת, שבניגוד לתפיסת אור לגויים, התרבות המערבית משמשת מודל לישראלים.
הציונות הדתית, שהעמידה בראש סולם עֲרָכֶיהָ את קדושת הצבא והמדינה - אולי לפני קדושת המצוות - ספגה מהלומה קשה עם הגירוש מגוש קטיף ופירוק ההתנחלויות והמאחזים השונים. בהינף יד התערערה המוסכמה היסודית כי יהודי אינו מגָרש יהודי, ובוודאי לא המדינה והצבא האמורים להגן עליהם. פולחן הקדושה של צה"ל ושל המדינה התנפץ לרסיסים, וגרם למשבר עמוק בתנועה, במיוחד בְּקֶרֶב הנוער. הרבה רוּח יצא ממפרשי התנועה, שבהעדר אידיאולוגיה השנויה במחלוקת איבדה את טעם חייה ואת זכות קיומה.
