בכל מערכות הבחירות בעולם, נראה שמילת המפתח היא: "שינוי!". המועמד המצליח לשדר שינוי ברור - מנצח.
גם אצלנו, לקראת הבחירות, אימצו את סיסמת ה"שינוי". אולם כל הדיבורים על "שינוי" אין בהם כל כיוון וכל הגדרה של "שינוי לְמה?". הדבר היחידי הברור הוא שאנשים מאוכזבים ודוחים את המצוי עד כה, ורוצים משהו אחר. אבל מה?
שינוי פירושו שיהיה שונה. אך במערכות הבחירות של העשורים האחרונים נראה שכל מה שמשתנה הוא שם המפלגה, ובזמן האחרון גם מקומו של אדם במפלגה זו או אחרת. נראה שכמעט לא משנה לאיזו מפלגה אדם יחליט להצטרף, שהרי למעשה, כשמדובר במפלגות הגדולות, כמעט שאין כל הבדל ממשי בין מפלגה למפלגה.
מה נשתנה?
ישבתי ערב אחד עם מספר ידידים וכמובן שהשיחה התגלגלה לבחירות ולמפלגות. ואז הציע אחד החברים לערוך חידון: נרשום סיסמאות, התבטאויות והצהרות של מפלגות שונות, לא סקטוריאליות, ואז ינסו הנוכחים לנחש לאיזו מפלגה שייכת כל ציטטה. קלי קלות, נכון? למעשה נדהמנו בסוף המשחק לגלות עד כמה היה קל והגיוני לשייך כל אחת מהמובאות אפילו למפלגה יריבה ועד כמה קשה היה למקד את הקשר בין האימרה לבין מפלגה מסויימת דווקא.
שינוי
לא יכול להיות "אותה הגברת בשנוי אדרת". שינוי ממשי חייב להיות מהותי וערכי, הן במישור האישי והן במישור הלאומי.
במשך 2500 שנות גלות (לפחות מאז גלות בבל) לא היה ספק לרגע איזו היא ארצנו, שהיא שייכת לנו ושאנחנו נמשיך בלא הפסק לחתור לשוב אליה ולהחיל מחדש את ריבונותנו עליה. איך ייתכן שהיום, כשאנו אכן הריבונים, מתחרים מנהיגי העם ב"מי ייתן יותר" חלקים מהארץ? איך ייתכן שמנהיגינו הריבוניים, מתייצבים בפני אומות העולם כמו שתדלנים יהודים גלותיים, שחיפשו כל דרך לרצות ולפייס את הפריץ? ואיך נשאבנו אנו, המוני העם, לתוך דפוס ההתנהגות הנחות הזה?
"בלי שורשים זה לא יעבוד"
השינוי הדרוש לנו, הוא שינוי של 180 מעלות מהתמונה הזאת. השינוי האמיתי יתחיל רק כאשר נרים את ראשינו, ניישר את גבינו, נלמד להגיד, גם לאויבינו וגם לאומות העולם, "לא!" כאשר זה נדרש. השינוי יבוא כאשר נתחיל להתייחס אל עצמנו כריבונים
באמת ונתייחס לעולם מנקודת מבט של ריבון ולא של נחות. או אז גם העולם יתחיל להתייחס אלינו כאל ריבון אמיתי ולא כאל שפוט תמידי. השינוי יתחיל כשנבין ונקבל ש"שלום" הוא לא צורך קיומי. השקט בגבולות ובתוך הארץ הוא הדרוש והוא זכות בסיסית של כל מדינה ריבונית. אם לא יתנו לנו שקט - זכותנו לדאוג לקחת אותו. והשינוי יבוא כשנתפוס, סוף-סוף, שאת זהותנו אנחנו צריכים להרכיב מעברנו אנו ולא "לשנורר" מורשת וזהות של עמים אחרים.
מסופר שבתקופה של טרום המדינה, ביקר צ'רצ'יל בארץ ולכבוד ביקורו בתל אביב, הורה ראש העיר מאיר דיזנגוף להביא עצים במלוא צמיחתם ולתקוע אותם זמנית לאורך רחוב אלנבי. כשצ'רצ'יל ודיזנגוף עברו במכונית לאורך אלנבי וכל יושבי העיר עמדו משני עברי הדרך, טיפס נער על אחד העצים על-מנת להיטיב לראות. מכובד גופו נפל העץ. צ'רצ'יל, שראה זאת, פנה אל דיזנגוף בחיוך ואמר: "ידידי, בלי שורשים זה לא יעבוד!".
ואנו, עד שלא נפנים את דברי צ'רצ'יל, נהיה, כדברי הסופר ס. יזהר, "תרבות של עציצים", כלומר ללא שורשים אמיתיים וחזקים. וכשנפנים וניישם את השנוי בגישתנו, לא יהיה אדם או שטן, כדבריו של המשורר נתן אלתרמן, שיוכל להכהות את מוחנו כדי שנשכח
שאיתנו הצדק!
ואז, על אשליות והבטחות שווא של שלום מדומה ומסוכן, נוכל לענות ולספר על השמועה שפשטה, שבגן החיות התנ"כי בירושלים כבר הצליחו להגיע למצב של שלום-אחרית-הימים. באחד הכלובים אכן גר זאב עם כבש! ותיירים רבים באו לראות זאת. אלא שכאשר אחד התיירים שאל את שומר הגן כיצד הצליחו לעשות דבר כל כך מדהים, ענה לו השומר: "אין בעיה, כל יום אנחנו פשוט מכניסים לכלוב כבשה חדשה!".
- אתם הרוצים שינוי אמיתי - זיקפו גב והרימו ראש!
- אתם הרוצים שינוי אמיתי - הביטו לעולם בעיניים ולימדו לומר לו גם "לא!"
- אתם הרוצים שינוי אמיתי - הצביעו "התקווה" והתחילו לשנות!
