אי שם בסוף שנות השישים, עמד על תילו בשכנות מקור ברוך בירושלים בית הספר 'תחכמוני', שהיה שם דבר בחינוך המקומי והתאפיין בפלורליזם חברתי. למרבה הצער, כמה שנים מאוחר יותר נסגר בית הספר, והמבנה על מכלול מרכיביו הועבר לידיים חרדיות. בית הספר אופיין כממלכתי דתי לבנים ושמר על מרחב מחייה הוגן; התלמידים (בנים כולם) לא חוייבו להגיע חבושי ראש, נלמדו כל המקצועות החילוניים לצד המקצועות הדתיים, כמו תלמוד, תורה וכו'.
תלמידים שלא הגיעו חבושי כיפה התבקשו להשיג כיפה לשעורי תורה ותלמוד בלבד. המורים התברכו באותה עת ביצירתיות יוצאת דופן, למשל מי שלא הגיע לשיעור של מר צבי טלמון, שהיה אימת התלמידים, ללא כיסוי ראש חטף עונש מרתיע ובעל ערך חינוכי, כתיבת פרק קיט' בתהילים (הארוך ביותר) מספר פעמים, או שהתבקש לכתוב מאה פעמים את אחת מאמירות השפר של מר טלמון כמו "כל הזכויות שמורות לאשת לוט" וכו'.
אך הגדיל לעשות מנהל בית הספר, מר הלחמי, שנקט בשיטה מסחרית ומכניסה בה היה משכיר כיפה לשיעור לתלמידים ב-25 אג' לראש. בתום השיעור הכיפה הייתה חוזרת למנהל וכך הוא היה עובר עם מרכולתו לכיתות הנוספות שלימד. בדרך זו השיג כמה יעדים: הגדלת קופת בית הספר וקופת המזכירות, ולימד את התלמידים פרק בהלכות מסחר.
יחד עם זאת לא היה תלמיד בשיעורי תורה שלא הייתה לו כיפה, ביתית, או שכורה.
הסחר הכיפתי היה ענייני ולא נגע בשאלת דתיותו, אמונתו, או מוצאו של התלמיד; היה בזה חן רב. מר הלחמי, מנהל בית הספר תחכמוני דאז, לא הקפיד על חבישת כיפה באופן גורף בקרב התלמידים, אלא בשעורים המחייבים חבישת כיפה כתורה ותלמוד. ועל כן, מי שבחר להסתובב ללא כיפה נאלץ לשכור את שירותיו של הלחמי, אשר בצד השיעורים הללו הקנה ערכים תרבותיים וחברתיים לא מעטים ואולי אף כישורי מסחר בצורת אותה מחלקת השכרת כיפות שניהל.
בית הספר הקפיד על תחומי ידע רבים, לצד לימודי יהדות, תורה ותלמוד. כיאה לבית ספר ממלכתי דתי, נלמדו כל המקצעות החופשיים, לרבות שיעור זמרה בניהולו של מר טלמון הידוע, וטיולי טבע רבים בניצוחו של מר חנוכה, המורה לטבע הזכור לטוב.
אך עת ערב בו הגענו חזרה לשכונת הפחים הממוקמת בין רחוב אגריפס לשדרות בן צבי (זאת המכונה בפי זקני השכונה חארת אל טאנק), המציאות הייתה שונה לחלוטין. השכונה אופיינה בערב רב של דיירים יוצאי עדות שונות, כולל ניצולי שואה, שהמכנה המשותף של כולם היה עוני ודלות. איפיון מעניין נוסף לשכונה, שברדיוס של פחות מ-200 מטר היו לא פחות מ-10 בתי כנסת. לכל עדה בית כנסת משלה ואפילו כמה בתי כנסת לעדה אחת ממגזרים שונים; למשל לכורדים היו שני בתי כנסת הסמוכים זה לזה, האחד לסנדורים, השני לספרדים, אחד לפרסים, אחד לתימנים וכן הלאה.
כבר באותה עת רוב בתי הכנסת היו סגורים במהלך השבוע בשל מיעוט מתפללים, אבל כולם היו מלאים בסופי שבוע; מעטים נפתחו בערבי חול למנחה וערבית. לנישה הצרה הזו של ערבים ריקים לכאורה מדת, תפילה ויהדות, נכנסו פעילים דתיים שעברו בשכונה ואספו את הילדים החוטאים, ופיתו אותם בעזרת ממתקים, בורקסים והבטחות אין קץ ומשכו פנימה ללימוד תהילים יומי - הבטחת קיומו של אלוהים בשכונה בלב הצעיר והמבוהל של כל אחד מילדי השכונה.
גם אם חבשנו כיפה לא התמדנו בהליכה לבית הכנסת ולקריאת תהילים. ובכלל, הכדורגל ומרחבי הדשא החדשים של גן סאקר שאך זה הוקם קסמו לנו יותר מפרק תהילים ביום, אך מהו כדורגל מול כמה חתיכות בורקס וכמה ממתקים הורסי שיניים? גם לאימהות לא היה אכפת, הן אפילו עודדו את ההליכה לבית הכנסת, כי יש מסגרת ששומרת על הילדים מכל פגע (לתפישת עולמן) ויש קצת דת ומסורת שאפיינו את מרבית דיירי השכונה המסורתיים, והחשוב מכל - יש תחליף לארוחת ערב חינם אין כסף בצורת בורקסים עבשים וכמה סוכריות טופי שעושות שמות בשיניים. השקט של האמא בשכונה היה חלומי. בתי הכנסת נפתחו לשרת את אותם מחזיקי תיק התהילים בשכונה שאף הגיעו מחוץ לשכונה. במקרה זה, בדומה לנעשה בתחכמוני, אפשר היה לבוא ללא כיסוי ראש וקבל כיפה בהשאלה ללא תמורה בכניסה לבית הכנסת, וכן ולהתכבד במיני מטעמים זולים ולצאת כעבור שעה שמח וטוב לבב, מבלי להבחין כי על הסוכריות המצופות ומתוקות נמרחו לא מעט דברי הסתה, פחד ואימה מפני בורא עולם. בכל לק שלקחנו הוחדרו לליבנו לא מעט ארס וטינה דרך אהבת אלוהים לכאורה.
המצב הגיע לכדי כך, שבערב אחד הנאום שנשא בפנינו נציג האלוהים התורן בשכונה היה כל כך מפחיד וכל כך מזעזע, התיאורים על המוות בייסורים ושריפות באש גיהינום כל כך הפחידו, עד כי ברחתי כל עוד נפשי בי בבכי רע וקורע לב שמא אלוהים הולך להתנכל לי על כל העוונות שעשיתי עד עתה. רצתי הביתה לאמא, עמדתי מולה במטבח ובכיתי בכי מר והתחננתי לאלוהים שיניח לי; מהיום אהיה ילד טוב, הכי טוב שיש. אמא הבינה כי הדברים הרחיקו לכת הרבה מעבר למה שחשבה או ציפתה. בדתיותה המסויגת והמוגבלת משהו, חיבקה אותי וקירבה אותי אל ליבה כשהיא מרעיפה עלי מילות רגיעה בדבר עיסוקיו הרבים של אלוהים, שאין לו ממש זמן לבדוק דווקא אותי. יש לו לאלוהים עולם גדול, אמרה, דברים גדולים לעסוק בהם; שאלוהים יבוא לפה, לשכונת הפחים, דווקא למטבח העלוב שלנו לראות אם אתה בסדר? מה, אתה חושב שאין לו מה לעשות? עזוב. אבל אמא, באדיקותה המסוייגת, לא העזה לפנות לאותם רבנים מפחידים על האופן שבו הם פוגעים בנפשם של עוללים חסרי ישע; כי כך היה נהוג, יש מסגרת ויש כיבוד ויש אולי קצת תורה, אך מה עם קצת דרך ארץ? נאדא, לא דרך ולא ארץ כמו שאומרים בשכונה.
מי לוחש על אוזנו של הרב עובדיה?
אותו לילה וכמה לילות לאחר מכן ישנתי עם אמא מחובק במיטה; אחרי הכל, אמא אינה מופקדת על סדר יומו של אלוהים, ואם הוא יחליט לערוך דווקא עכשיו ביקור פתע בשכונה, למה לי להימצא בודד ורועד במיטה?
באותה עת המושג ש"ס לא היה קיים בתודעה הציבורית, לא כתנועה, לא כמפלגה ולא ככוח משפיע בפוליטיקה ובחברה הישראלית, אלא בצורת שליחים שפעלו בשכונות ובבתי הכנסת שנפתחו כל אחרי צהריים לטובת עובדיה יוסף וחבר מרעיו, להחדיר מגיל צעיר את אותו סם תרעלה במסווה של לימוד תורה.
למרבה המזל, תחכמוני לא היה סתם בית ספר, אלא בית ספר עם שם של מצוינות וערכים. ברוח זו דאג מנהל בית הספר לפעילות מקצועית וחווייתית אחר-הצהריים בצורת מרכזייה מקצועית שמוקמה ברחוב אגריפס בואכה יפו (על חורבות המרכזייה הוקם מרכז כלל), מקום בו היינו עוסקים במלאכות יד שונות: עבודה עם עץ ומתכת, בנינו חנוכיות וסכינים ופמוטים המונחים כיום לאחר כבוד במזנון או על מדף בסלון, זכר לפאר היצירה של המרכזייה. גם קיבלנו מנוי חינם למוזיאון ישראל שאך זה הוקם, ואפילו לקחו אותנו, רחמנא ליצלן, להצגות בבית העם (כיום ז'ראר בכר) ולימים בתיאטרון ירושלים. כאמור, כל זאת אחר-הצהריים, לא בשעות הלימודים - מענה ציוני הולם לשליחי אלוהים עלי אדמות בשכונה. האם מר הלחמי הפך את מקצועו כמורה ומחנך לכדי מנוף פוליטי רב עוצמה? האם אנו עדים היום לתנועה או בית מסחר מחוף לחוף המשכיר כיפות לכל המרבה במחיר? האם מישהו שמע על מר הלחמי מלבד מכריו ותלמידיו?
אותם אחר צהריים של זללנות מבית המדרש של עובדיה וחבר שליחיו התפתחו עם השנים לכדי מפעל רב עוצמה, בעת שש"ס הפכה למפלגה בעלת כוח פוליטי רב תקציבים. את חוגי התהילים שמשכו ילדים בשל הכיבוד הדל, והחוויה המתוקה תפסו אותם מעונות יום ותלמודי תורה, שאינם אלא חממות מזון והסעות להורים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם (או שהיא מצויה, אך מעדיפים להוציא אותה על דברים חסרי משמעות). הכוח הפוליטי והעוצמה המתלווה לכך הובילו את ראשי המפלגה לפתח מנגנון רב עוצמה, שעתה אינו בגדר חוג תורה בשכונת הפחים, אלא מפעל אדיר מימדים בסמכות ואישור המדינה, על מגוון מוסדותיה, נהליה וחוקיה.
העוצמה הרבה שצברו אותם מחלקי ממתקים עלומים באה לידי ביטוי באופן שבו הם רוצים כיום להרחיב את מעגל התלות בשלל שהצליחו לבזוז. במצב הכלכלי שהתפתח לאחרונה אין פלא אם רבים יתפתו לבערות יום יומית ובלבד שיקבלו את פנכת הבשר וההסעה ולימודים (הלזה יקראו לימודים?) ובאופן זה לפאר ולהלל את היהדות החשוכה, הנבערת וחסרת כל תוכן אמיתי.
ובכדי לכסות ולטשטש את המגמה הנסתרת, מה יותר קל מאשר לצאת כנגד אלו המופקדים על מתן דעת וידע לילדים, ובקיצור להציב בחזית שוב את המורים החבוטים בלאו הכי, ודרך הכאתם לסלול את הדרך היישר אל מחוזות השליטה והכוח?
רוצה לומר כי אותם בעלי ידע המשולים לרובצי אורוות, מנסים להקנות ידע בכל מחיר ובתנאים משפילים, נושאים על גבם הדל את הקשה מכל - הקניית חינוך וידע, ואת תחלואי החברה בעבודה סיזיפית מסביב לשעון, עד כי נדמה כי הם באמת חמורים העוסקים בשאיבת מים בבאר במעגל סיבובי שאין לו קץ. רק שעתה יתווספו לזה גם הצלפות שוט, בתחילה בצורת אמירות מעליבות ומקוממות, ובהמשך מי יודע לאן יגיעו הדברים.
צאו וראו, אם כך, מיהם החמורים האמיתיים. אולי חמור הוא זה שלוחש באוזנו של מקובל ישיש וסנילי דברי בלע על החילוניים? ואולי חמור הוא אותו אחד שדרדר את מפלגתו המפוארת לכדי כלום? אולי החמור הוא זה שמאמין כי בחדרי חדרים בתלמודי התורה לא נעשים מעשים נוראים לעוללים הרכים? וכי שליחיו ואנשי חצרו נשפטו אחד אחר השני על מעשים פליליים?
אולי פעם אחת, רק פעם אחת, תעלה המצלמה מעל לראשו של "המרן" ואולי נגלה סוף סוף על המצנפת המעטרת את ראשו את שני החורים הקטנים המיועדים לאוזניים של... אתם יודעים מי.
ניסים נוטריקה
חמור גאה.
