בין אלפי המִשרות בשירות הציבורי יש משרה אחת שעל הנושא בה מוטלת משימה משונה במיוחד – לקבוע מהי דרמה איכותית ומהו ריאליטי זיבלי. באזור התעשיה של ירושלים יושבים עובדי הרשות השנייה ומתחבטים בשאלה: האם האח הגדול הוא דרמה דחוסה או "דחקה" גרידא?
הרבה השתנה בטלוויזיה בשנים האחרונות: ז'אנרים מסורתיים ועתירי רייטינג כמו תוכניות אירוח (למשל, "בשידור חי עם דן שילון") וסיטקומים (דוגמת "חברים") הולכים ונמוגים, כי הצופים, אשר הפכו למתוחכמים יותר, מעוניינים בתוכניות פחות נוסחאיות, אשר משלבות את הקומי עם הדרמטי, את המציאותי עם הבדיוני. גם הכוכבים הוותיקים נמאסו, כי הקהל מעדיף לראות "אנשים מהעם". אלא שאנשי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הרגולטור של ערוץ 2 וערוץ 10, מקובעים באבחנות מיושנות. לדעתם, סרט דוקומנטרי על בובליל הוא בגדר "תוכנית איכות", אבל כאשר בובליל מדבר מנהמת ליבו – זה ריאליטי בידורי, שיש לצמצם את נוכחותו בלוח המשדרים.
הקהל מצביע ברגליים
כשאני חושב על האח הגדול, אני נזכר ב'אין יציאה' של סארטר – מחזה אקזיסטנציאליסטי מודרניסטי על שלוש נפשות התקועות בחדר מחדרי הגיהינום ומנסות להבין לאן הן הולכות בחיים ומי בכלל צריך את החיים האלה. ההרהורים של סארטר אינם שונים מהותית מהגיגיהם של שפרה, בובליל האב, בובליל הבת ושאר הדיירים בבית האח הגדול – אבל לראשונים יש תו תקן של זוכה פרס נובל לספרות, ולכן בעיני הרשות השנייה הם כנראה יהיו כשרים להמחזה.
הפקידים האלה מירושלים מעוניינים שלא נתבדר יותר מדי. הם מתיימרים לדעת מה טוב לצופה ומה רע לו; ממה יש מספיק על המרקע ומה חסר. לדעתם, חסרות בדחיפות סדרות דוקומנטריות על ערבים, חרדים, לסביות, הומואים ומתנחלים, והכי טוב – משהו דוקומנטרי על הומו ערבי, שמתאהב באחותו הלסבית של תלמיד ישיבה, שם כיפה על הראש ועובר לגור איתה בהתנחלות. במסגרת תנאי המכרז של ערוץ 2 וערוץ 10, נאנסו הערוצים המסחריים לשדר סדרות כאלה, כגון "עבודה ערבית" או "מעורב ירושלמי", אבל הקהל הצביע ברגליים וסירב לצפות בהן גם כששודרו בשעות השיא. האם זו עדות לטעמו הטוב של הקהל? האם זו הוכחה לטעם רע? נראה כי דבר זה בעיקר מלמד מה גורם לאדם הפשוט הנאה ואושר בסופו של יום עבודה מפרך.
כמויות אדירות של בידור טלוויזיוני – מיגאל שילון ודודו טופז ועד לבובליל האב ובובליל הבת – הופקו בישראל מאז צאת הערוץ השני המסחרי לדרך לפני 15 שנה, ושמו קץ לדיאטה החינוכית של רוממה. כחוקר תקשורת, הריני מעיד כי למרות נבואות הזעם של אנשי חינוך, פוליטיקאים וגם כמה מעמיתיי באקדמיה – אין ולו מחקר אחד המלמד כי חשיפה לריאליטי גורמת לנזק משמעותי לצופים, או הוכחה מדעית לכך שצפייה בסרטים דוקומנטריים כבדי ראש הופכת את הצופה לאדם נוח יותר לבריות. לכן, הגיע הזמן לתת לקהל לעשות בעצמו את הסלקציה. בידור שאיבד את מגע הקסם ייעלם מן המרקע גם ללא התערבות חיצונית; עיין ערך דודו טופז או יגאל שילון, שהיו עד לא מזמן מלכי הפריים-טיים הבלתי מעורערים, וכיום ממלאים ביום טוב אולם קטן במתנ"ס. בשוק התוכן הטלוויזיוני והבידור אין צורך ברגולטור.
