הרבה סממנים זהים ניתן לזהות בין התנהלות הממשל במלחמת לבנון, ובין התנהגותו במשבר הכלכלי הנוכחי, בכולם ניכר מגע ידו של ראש הממשלה.
זה מתחיל במינוי ראש ממשלה, אשר רק חודשים ספרים טרם מינוי עוד נהג (על-פי החשד) לקבל במרמה כספים מגופים כמו יד-ושם והוועד למען החייל, ולקבל מעטפות חומות עם שטרות ירוקים ("הוצאות"), בביקוריו בארה"ב לאורך השנים.
זה ממשיך במינוי אנשים לא מתאימים לתפקידי מפתח, המשאיר את ניהול המשרדים בידי ראש הממשלה, הן באותו משבר ביטחוני, והן במשבר הכלכלי הנוכחי, במהלכם נישל בפועל ראש הממשלה את השרים האחראיים מתפקידם, וניהל את המערכה עם פקידי לשכתו.
אז כמו היום, כל המהלכים הם מאוחרים ומעטים מידי.
אז כמו היום, העיתונות מובילה ומנהלת את המדיניות.
אז כמו היום, אנו עוברים משאננות קיצונית, לפאניקה קיצונית.
אז כמו היום ניכר שאנו פועלים בשליפות מן המותן, ללא תכנון, וללא היוועצות רחבה עם גורמי המקצוע.
אז כמו היום גורמי הממשל נכשלים במתן פתרונות ההולמים את המצב, פוגעים בציבור, ופוגעים בחוסנה של המדינה לשנים רבות קדימה.
ויש רק הבדל קטן אחד.
הרמטכ"ל הכלכלי (מנכ"ל משרד האוצר), ואלופי הפיקוד הכלכליים (הממונה על הכנסות המדינה, הממונה על התקציבים, והממונה על שוק ההון והביטוח) החליטו למרוד, הם לא מתכוננים לשוטט בטווחים של 5 ק"מ מהגבול הבינלאומי ללא כל תכלית, כאשר הם חושפים את עצמם ואת חייליהם, לאש של החיזבאללה, הם גם לא מוכנים לשים את צווארם הפקר לוועדת החקירה, תוך שהם מחפים על מחדלי ראש הממשלה והממשלה כולה.
איני יודע מי צודק, האם אלה גורמי המקצוע, או דווקא הפוליטיקאים, אך ככל שהפוליטיקאים כופים על גורמי המקצוע פעולה הנוגדת קיצונית את תורת עולמם, מחובתם למחות, ואם לא ניתן להגיע לעמק השווה, על גורמי המקצוע לפרוש.
המסגרת הצבאית מקשה במידה רבה על נקיטת פעולות כאלה, אך במבחן תוצאה, לו היה צה"ל ולו היו אלופי הפיקוד לומדים שיעור מ"
אלופי האוצר" ייתכן מאוד שפני המלחמה ההיא היו נראים אחרת.
