לפני כשבועיים דחה בג"צ את עתירתם של דייריו היהודים של "בית השלום" בחברון. המדובר ב-13 משפחות המונות כ-100 נפשות והמתגוררות במקום זה כשנה וחצי, כל זאת בשל היותם על-פי פסק הדין, "פולשים" ו"משיגי גבול".
לפסק דין זה, כפי שיובהר להלן, אין יד ורגל הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי, וזאת על יסוד הראיות שהיו בפני הבג"צ, כמו גם על יסוד הדין הנוהג ביו"ש.
הרשות הפלשתינית, איננה בבחינת גוף שלטוני, הפועל על-פי נורמות משפטיות המקובלות על בני תרבות, לפיכך, על-פי "חוקיה", מי שמוכר קרקע ליהודי בשטחי יו"ש, הינו בבחינת בוגד שאחת דינו להיות נידון למוות, בשל "חטאו" זה.
בשל חקיקה גזענית-אנטישמית זו, בית השלום נרכש על-ידי אגודת מחדשי היישוב היהודי בחברון (להלן: "האגודה החברונית") מבעליו, מר רג'בי, באמצעות איש קש, בשם איוב ג'אבר, שהיה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך במעשהו.
אין חולק כי באמצעות איש הקש, נערך חוזה מוכר כדת וכדין, לפיו, נרכש בית השלום מרג'בי על-ידי האגודה החברונית, עוד בשנת 2004.
בשל הטרור ה"משפטי" שמפעילה הרשות הפלשתינית, כלפי כל מי שמוכר קרקע ליהודים, מיהר הבעלים הקודם, מר רג'בי, להתלונן במשטרה נגד דיירי בית השלום למחרת היום בו נכנסו לבית כחוק, מכוח הסכם הרכישה, וזאת בטענה כי פלשו לרכושו, כל זאת בחודש מרס 2007. מר רג'בי, שבתחילה טען במשטרה שלא מכר כלל את הבית, שינה את גרסתו לאחר שהוצגה בפניו קלטת המתעדת אותו סופר את שטרות הכסף שקיבל, ושב וטען שאכן מכר את הבית, אך חזר בו מן העיסקה עוד בשנת 2004.
אין חולק, כי האגודה החברונית, בתגובה למעשייה זו של רג'בי במשטרה, הציגה מסמכים אותנטיים, המאשרים כי רג'בי המשיך וקיבל את התמורה הכספית לבית עד מרס 2005.
חרף תמונה ראייתית ברורה וחד-משמעית זו, קובע הבג"צ בפסק דינו כי: "בין הצדדים נטושה מחלוקת מהותית בשאלה האם עסקת המכר הושלמה וזכויות הקניין והחזקה הועברו לעותרת - כלומר לאגודה החברונית - או שמא היא בוטלה כטענתו של רג'בי".
על יסוד קביעה זו בדבר קיומה של המחלוקת, ממשיך הבג"צ וקובע כי יש לראות בדיירי בית השלום כפולשים זאת משום ש"המשפט פורש הגנה רחבה על המחזיק בקרקע, בין אם חזקתו היא מכוח זכות ובין שלא מכוח זכות".
הבג"צ ממשיך וקובע בפסק דינו כי: "ההליך בענייננו לא נועד לבירור זכויות הקניין בין הצדדים, ולא לנו להכריע בסוגיות המורכבות העולות בפרשה מסובכת זו, ככל שהיא עוסקת במהותו של הסכם המכר וזכויות הצדדים על-פיו".
אחר-כך הבג"צ קובע כי מאחר ו"עולה, ולו ספק, באשר לתוקפה המשפטי של עסקת המכר, הדבר מקרין על זכותו המתמשכת לחזקה בנכס של רג'בי, כל עוד לא נתקבלה הכרעה שיפוטית בשאלת הזכויות למבנה מכוח חוזה המכר". ולבסוף, "כל עוד לא הוכח בהכרעה שיפוטית מוסמכת כי הזכויות במבנה עברו לידי העותרת - כלומר לאגודה החברונית - מכוח הסכם המכר וכי זכותן לקבל חזקה בו", כי אז: "אין מקום להתערב בהחלטת המדינה לפעול לפינוי העותרות ומי מטעמן מן המבנה".
הנה כי כן, גם לטעמו של בג"צ, בהעדר ספק, "באשר לתוקפה המשפטי של עסקת המכר", אין לרג'בי כל זכות של חזקה בבית השלום.
ממתי שיפוצניק הופך להיות בעל הבית?
כאן מן הראוי להתעכב על היבט עובדתי רלוונטי נוסף, בפרשה. לאחר שהבית נרכש על-ידי האגודה החברונית, נתבקש רג'בי, על-ידי איש הקש, שפעל על-פי הוראות האגודה החברונית לבצע שיפוצים בבית המריבה כדי להכשירו למגורים ואף שולם לו כסף, עבור שיפוצים אלה.
לפיכך, טענה האגודה החברונית ובצדק רב, כי אין מקום בשום פנים, לראות את רג'בי כמחזיק בבית גם לאחר שנת 2005, הואיל ושיפוצים אלה לא נעשו עבורו, אלא עבור הבעלים החדשים של הבית, כלומר, האגודה החברונית. כאן יש להדגיש כי מעולם לא הוכר במשפט הישראלי מעמדו של "שיפוצניק", כבעל חזקה בבית בו הוא מבצע שיפוץ, כאשר השיפוץ, איננו עבור השיפוצניק עצמו, אלא עבור בעליו של הנכס בו מתבצע השיפוץ.
חרף זאת, למרבה התדהמה קובע הבג"צ בפסק דינו כי "בין אם רג'בי מבצע שיפוצים עבור עצמו, ובין אם ביצוע העבודות נעשה עבור העותרות - כלומר האגודה החברונית - הדין אינו מתיר לנשלו מחזקתו, כך או כך".
בקביעתו המוזרה והמשונה הזו, מתעלם הבג"צ בכוונת מכוון, מכך שרג'בי - שאיננו אלא שיפוצניק - אינו יכול בשום אופן להיחשב כבעל חזקה בבית השלום. לפיכך, כניסת דיירי בית השלום לא היה בה כדי לנשלו "מחזקתו" שאינה קיימת.
הנה כי כן, אין כל יסוד להורות, כפי שהבג"צ פסק, על סילוקם של דיירי בית השלום ממנו, בנימוק של "חזקה" דמיונית ונטולת יסוד משפטי כלשהו, של רג'בי במקום.
על-מנת להוכיח את הטענה בדבר היות השיפוץ שנעשה בבית השלום, בבחינת שיפוץ שנעשה עבור האגודה החברונית - שגם שילמה עבורו לרג'בי - הוגשה לבג"צ קלטת המוכיחה טענה זו באופן מוחלט, על-ידי רג'בי עצמו במו פיו. בין השאר נאמר בקלטת:
"רג'בי: על סיפור הבית... וואללה לא ידעתי...
פלוני: אז מה אתה, איך הגעת לנושא הזה?
רג'בי: אני מכרתי אותו ל-א י ו ב!
פלוני: איזה איוב?
רג'בי: איוב ג'אבר.
פלוני: אה, זה של עמאן...
רג'בי: כן, איוב. ואני לא יודע, שלח לי קצת כסף שאשפץ לו אותו. מה ששלח לי, אני לא יודע (רומז), ואחר כך שיפצתי לו ואחר כך חקירות ו... וביזו אותי, התבזתי...
פלוני: טוב, ומי הביא לך לשפץ, ואתה אומר גנבו לי חצי מהם?
רג'בי: שלח לי (איוב) על-ידי שיח' פרעון...
פלוני: שיח' פרעון?
רג'בי: שיח' פרעון. שלח לי שאשפץ לו אותה (את הבית).
פלוני: טוב, ואתה לא יודע שהוא מרגל ומכר את זה ליהוד?
רג'בי: מאיפה אני יודע... לא יודע יא בן אדם, יהודים... האיש שמכר ברח.
פלוני: לא ידעת שיש לו קשר ליהודים, מה יהודים...
רג'בי: לא, אף פעם.
פלוני: יעני, הכסף שלקחת אותו, לא לכל השיפוץ כולו?
רג'בי: לא.
פלוני: ומחיר הבית הוא שילם לך באמת?
רג'בי: כן...".
הנה כי כן, קלטת זו מציגה ככלי ריק, את הנימוק הנוסף של בג"צ המצדיק לטעמו את סילוקם של דיירי בית המריבה מביתם היינו: "בנסיבות העניין, היה על העותרות לפנות לערכאה שיפוטית לצורך הוכחת זכויותיהן במבנה, ולהימנע מעשיית דין עצמית בדרך של נטילה חד-צדדית של החזקה בניגוד להסכמת המחזיק".
כאמור לעיל, שיפוצניק לעולם אינו יכול להיחשב כמחזיק, ורג'בי אינו אלא שיפוצניק, עבור הבעלים החדשים של בית השלום. בתוך כך הקלטת מהווה גם ראייה מוחלטת ונוספת, לכך שרג'בי, קיבל את מלוא התמורה הכספית עבור בית השלום.
אין איפוא מנוס מלומר כי פסק דינו של הבג"צ, המאפשר את סילוקם של דייריו היהודים של בית השלום, הנמצאים בו זה כשנה וחצי כדת וכדין, ברשות ובסמכות, וזאת על-פי ראיות מוחלטות שהיו בפני הבג"צ הינו בבחינת עוול משפטי חמור ובלתי נסבל.
ולאחר כל זאת יש לומר: העוול אינו נגרם רק על-ידי החלטתם של שופטי בג"צ, אלא בראש ובראשונה, וגם אחרי ככלות הכל על-ידי החלטתם של נציגי המדינה, אשר הוציאו את צו הפינוי ולא מצאו לנכון לבטלו למרות שהקלטת החדשה מותירה את הצו הזה למעשה ריק מתוכן. מן הראוי היה שהמדינה עצמה, משעה שהוגשה לה הקלטת, תבטל את צו הפינוי ותאפשר לדיירים היהודים להמשיך ולהחזיק בבית השלום, ועדיין לא מאוחר מידי לעשות כן.
