כשמדברים על אורח חייהם של שליחי חב"ד, נוקטים לא אחת בביטוי 'מסירות נפש'. הכוונה היא להתמסרות הטוטאלית שלהם למען המטרה, עשרים וארבע שעות ביממה, גם עבור יהודים שמעולם לא פגשו קודם לכן. אבל אף אחד לא חשב כי יבוא יום והמילים 'מסירות נפש' יקבלו את הקונוטציה המצמררת והפשוטה שלהם גם בהקשר של שליחי חב"ד.
הטבח המחריד שאירע בבית חב"ד מומבאיי שבהודו, שם קיפדו את חייהם שמונה בני אדם רק בשל היותם "אוייבי האיסלאם" אליבא דהטרוריסטים, הוא בלתי נתפס עבורי. כשליחו של הרבי מליובאוויטש המפעיל את בית חב"ד ברמת השרון, מותם של הזוג הולצברג הוא עבורי אובדן משפחתי-אישי של ממש. די להבחין בתמונה הידועה, התמונה המאגדת את כל שליחי חב"ד מרחבי תבל לפריים אחד על-רקע חזית ביתו של הרבי מליובאוויטש שבברוקלין, כדי להבין כי מדובר פשוט בתמונה משפחתית – משפחת שליחי חב"ד.
קבעו ביתם במקום בו יכלו לעזור לאחיהם
הרב הולצברג ורעייתו ז"ל היו מילדיה המובחרים במיוחד של משפחת שליחי חב"ד. זוג שגדל כבר בגיל צעיר על ברכי האידיאולוגיה החבדי"ת המקדשת את החיוב לבוא לעזרתו של כל יהודי, ברוח ובגשם, בכל מקום ומקום בו הוא נמצא בעולם. עוד טרם נישואיהם, בעת שניסו הרב והרבנית לרקום את חלום ביתם העתידי, היה להם ברור כי השליחות תהיה היסוד שעליו יוקם הבית. יש משהו לא שגרתי בלשון המעטה, בזוג יהודים חרדיים שהשיקולים המנחים אותם בקביעת מקום מגוריהם הם לא אם יש גן דתי מתחת לבית או בית כנסת שפועל עשרים וארבע שעות ביממה ברחוב המקביל. במקום דירת שלושה וחצי חדרים בירושלים או בית עם מרפסת שמש בנווה גנים, בחרו הזוג הולצברג לקבוע את ביתם לפי אמת מידה אחרת לחלוטין – עזרה ליהודים.
רצה אלוקים ונפלה בזכותם הזכות לשמש במשך למעלה מחמש שנים ככתובת לאלפי יהודים במומבאיי. אנשי עסקים ותרמילאים, משגיחי כשרות חרדים וצעירים וצעירות ישראלים עם קוקו בטיול שלאחר הצבא. את כולם קיבלו ריבקי וגבי ז"ל בסבר פנים יפות ובחיוך, בארוחה חמה ובכוס מים קרים, בהצעת מיטה לשינה ובהצעה ללמוד משהו שיעניין את הנשמה.
צבע, צורת או נוכחות הכיפה - מה זה משנה?
את הדלק המניע לאורח חיים שכזה הם קיבלו מהרבי מליובאוויטש. רק אדם בעל דמות אדירה וקורנת למרחקים שהוכיח הלכה למעשה כל העת כי זמנו מוקדש לדאגה ליהודים אחרים, יכל לדרוש גם מחסידיו לנהל אורח חיים שכזה. מנהיג אמיתי, שאולי מה שייחד אותו יותר מכל שאר תכונותיו הנאצלות, זו אהבת ישראל הבלתי סופית שלו לכל אחד ואחת ודאגתו האמיתית והאכפתית לכל יהודי, בלי קשר לצבע הכיפה שיש לו על הראש – אם בכלל.
הרבי לא הניח לעצמו לקחת אפילו יום אחד בשנה של חופשה, וכשהגיעו השעות הקטנות של הלילה ונשאל על-ידי עוזריו מדוע אינו פורש לישון, השיב כי "יש יהודים שעוד מחכים שאענה להם" בהצביעו על שקי הדואר שמוענו עבורו... הרבי בעצם מחנך בדמותו ומגדל דור שלם של שליחים הטעונים באהבה ובאכפתיות הזו, וזה גם מה שהשפיע על משפחת הולצברג לקום ולעזוב את המשפחה והחברים ולנדוד עד מומבאיי - מקום שבו יהודי בלבוש חסידי הוא לא מראה שכיח במיוחד. להתמודד עם קשיי השפה והמנטאליות, עם השגת מזון כשר ונתינת חינוך יהודי לילדים, וכל זה רק בשביל לעזור לאנשים שמעולם לא הכירו קודם לכן.
ולפתע, הגיעו הידיעות על הפיגוע סמוך לבית חב"ד מומבאיי.
משפחת חב"ד - משפחה שכולה
יחד עם כל אוהדי בית חב"ד ותושבי רמת השרון נשאנו תפילה זכה ואמרנו תהילים כדי שנזכה לנס שיוביל לשחרורם מידי בני הבליעל. ייחלנו וקיווינו ל"הפי אנד". לא יכולנו להעלות כלל בדעתנו כי אנשים שכל חייהם מוקדשים לדאגה ליהודים אחרים ולחיזוק ופיתוח הזהות היהודית, דווקא הם ימצאו את מותם ממש בתוך בית המקדש מעט שהקימו בעשרים אצבעותיהם וקבעו עליו שלט מאיר עיניים ולבבות: בית חב"ד.
לצערנו, לא זכינו והנס לא אירע. ממש עם כניסת השבת הפכנו למשפחה שכולה.
יש אנשים שכל חייהם מוקדשים לעשיית מצוות. מעטים זוכים שגם מותם ישמש מנוף להידוק הקשר בין אנשי העם הנבחר לבין אלוקיו. כאלו היו הרב גבריאל ורבקי הולצברג הי"ד, ושאר בני הערובה בבית חב"ד במומביי.
לתעל את העוצמה שבכאב
לפני חמישים שנה, עברה חסידות חב"ד זעזוע דומה. חוליית מחבלים (פדאיונים כמו שקראו להם אז), חדרה לבית ספר בכפר חב"ד ורצחה חמישה תלמידים ומדריך שהיו עסוקים באותה שעה בלא פחות ולא יותר מאשר תפילת ערבית.
השבר היה עצום. האבל והחורבן היו קשים מנשוא. במה חטאו תינוקות של בית רבן שהיו עסוקים בקריאת שמע של ערבית, שנגזר עליהם ליפול מבוססים בדם כדורי המרצחים?
הרצח זעזע את תושבי הכפר, ורבים מהם כתבו לרבי מליובאוויטש על רצונם לעזוב. תשובתו של הרבי הייתה אחת: לתגבר. להרחיב. להוסיף. לחזק. בשום פנים ואופן לא לעזוב. הרבי לימד אותנו כי את העוצמה שבכאב יש לווסת ולתעל לתנופה מחודשת בעשיית טוב.
באנו חושך לגרש
אחת מאבני היסוד של החסידות הוא האיסור להיות בעצבות. לעומת זאת, את המרירות המגיעה מפעם לפעם לביקור אצל האדם, דווקא רואים מייסדי החסידות בעין יפה. וכיצד ידע האדם האם הוא עצוב או מריר? חסידים הראשונים אמרו כי ניתן לדעת זאת לפי מבחן התוצאה: לאחר עצבות - הולכים לישון; לאחר מרירות - מתיישבים ללמוד תורה. העצבות מביאה לידי ייאוש, ואילו המרירות מולידה בלב האדם רצון כביר לתקן ולפעול.
היום אנחנו מרירים מאוד. לא עצובים חלילה. אנחנו רוצים לתקן ולפעול. על כולנו מוטלת החובה להמשיך את מורשתם הרב גבריאל וריבקי הולצברג ז"ל. אני בטוח שאם רק היינו יכולים לשאול אותם לרגע קט מה היו רוצים שנעשה כדי להנציח אותם ואת המוות השפל והנתעב בו הסתלקו מאיתנו, הם לא היו מהססים; הם היו מבקשים מאיתנו להוסיף אור בעולם. אור שעתיד לנצח את כל בני החושך החמושים במקלעים ורימוני יד וסבורים כי ידם תהיה על העליונה, ל"ע. אור שכדי להגביר את שלהבתו, את ואתה מוזמנים להיכנס כבר היום לבית חב"ד ולקבל החלטה טובה אישית: להגיד פרק תהילים מדי יום, להדליק נרות שבת ביום שישי, להשתדל ולהניח תפילין מדי יום, להוסיף באהבת ישראל וכיבוד ההורים. לקבוע מזוזה על פתחי הדלתות, ולהיות קשובים יותר לצרכיהם של אלו המבקשים מאיתנו צדקה וחסד.
ואז, כשסוף סוף יגבר בעולם האור ויביס לעד את החושך, נזכה בעזרת השם להינחם בבניינה המחודש של ירושלים ובגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.
