אין אני בא לדון על בית המריבה שבחברון או בפירוש פסק הדין של בית המשפט העליון אלא בהתנהגות בלתי אחראית של שולחי הנערים.
כאב אשר יש לו שני בנים הגרים ביהודה ושומרון ברצוני למחות על שליחת הילדים לעימותים עם חיילי צבא הגנה לישראל וזריקת אבנים על כל דיכפין.
אותם האנשים השולחים (ובכללם הרבנים) את הצעירים למעשי אלימות לא נושאים בנטל האחריות לתוצאות. הם מסתתרים מאחורי גבם של צעירים אשר תפישת עולמם (בגלל גילם הצעיר) אינה סדורה ולא מבינים את תוצאות מעשיהם. אותם הרבנים אשר מתבטאים בקיצוניות לא נושאים בנטל האחריות. בכל מערכת מסודרת בסופו של דבר יש מישהו אשר האחריות נופלת עליו. כאן מסתפקים בגלגול עיניים לשמים.
אותו צעיר אשר יואשם בפלילים בגין מעשיו עתידו לא יהא טוב. האם שולחו יפצה אותו? האם ישב במקומו בבית הסוהר וישלם את הקנס אשר יושת עליו בגלל מעשיו? במצב זה חלה העבירה - לפני עיוור לא תיתן מכשול. אין כאן יראת אלוקים אלא קנאות לשמה. התנהגות כשל ילד קטן אשר לא מקבל את סיפוקיו. אותו צעיר המתנהג עתה באלימות, יאמץ דפוס זה של התנהגות לעתיד לבוא גם בנושאים שונים לגמרי אשר יפגעו במרקם החברתי של כלל האוכלוסיה ועם ישראל.
אותה התנהגות נלוזה מרחיקה את העם מתמיכה במפעל ההתנחלויות אשר רבים חפצים בו.
על הבנת המצב הפוליטי של הרבנים יכולה בחירת הרב הראשי לישראל לשמש כדוגמא. אם לא היו מכניסים את הרב שמואל אליהו בלחצו של אביו, הרב הראשי לשעבר, הרב מרדכי אליהו, כמועמד לרב ראשי היה היום עומד אדם אחר לגמרי במשרה זו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות רבות בשגיאותיו של הממסד הרבני בהבנת המציאות ההיסטורית. כגון התקופה לפני מלחמת העולם השנייה.
