נראה כי לתנועה החדשה "הבית היהודי" (לפחות כרגע) תנועה שתאגד בתוכה את חובשי הכיפות הסרוגות קיימת בעיה דומה לזו של העבודה, קדימה והליכוד. אין דריסת רגל לצעירים, או כפי שצוטט מוטי זיסר בכתבה "קרב על כל הכיפה" (ידיעות אחרונות, המוסף לשבת 05.12.2008) "אמרתי לח"כים, תסתכלו סביבכם, אין כאן בחדר ולו אדם אחד שהוא מתחת לגיל 60. למה? למה שלא יהיו לנו מועמדים בני 30, 40 ו- 50?".
נכון שלאנשים כמו זבולון אורלב ושכמותו למשל, ניסיון רב, אבל בתגובתו באומרו: "...מה שהדאיג אותי היה החשש מהכמיהה בכל מחיר למישהו חדש, גם אם הוא אלמוני ונטול כל ניסיון בניהול מערכות פוליטיות. אני לא אוכל לקבל עלי מנהיגות של מישהו כזה, ואני לא רואה בה טעם" ישנה אמירה פטרוניסטית משהו, אנשים כמותו תמיד יחשבו שהם הטובים ביותר, המסוגלים להביא את מפלגתם לקדמת הבמה הפוליטית, אך לא.
נכון, זה קשה להם, השערות סומרות, הבטן מתגלגלת, הלשון נדבקת לחך, חיל ורעדה בכל הגוף, אבל זוהי טעותו של אורלב כמו של רבים בפוליטיקה, אין הם יכולים, לכאורה, לראות ובטח לעכל הבאה/הצנחה, לא תמיד מבחוץ (גם מישהו ממפלגתם הם), של מישהו אחר, צעיר יותר, רהוט יותר, אחד שיוכל לשבור את תקרת הזכוכית, אחרת יאמרו "הוא לא הצליח". צריך להפנים זאת באם רוצים בהצלחת התנועה.
כמה שצודק מוטי זיסר, באומרו בסיום: "למה שלא נצליח בפוליטיקה כמו שאנו מצליחים בתחומים אחרים.." או "מספרית, אני אומר לך שהציבור שלנו שווה 24 מנדטים..."
צאו אל הפריפריה, רבותי בכירי המפד"ל או "הבית היהודי", תנועתכם, תנועת המפד"ל מצמיחה דור של צעירים, איכותיים, ערכיים היכולים להיכנס לנעליהם של הנמצאים כיום בעמדות המפתח, אך לא, הס מלהזכיר, גם כאן לא תהיה דריסת רגל לצעירים.
על התנועה המתחדשת להראות ולשמש דוגמא לעם, כך ייאותו צעירים רבים (גם בין החילוניים) להצטרף לתנועה זו, ובוודאי לבחור בה בבחירות הקרובות.
