מה שיקבע את תוצאות הבחירות הקרובות, יהיה מה שקבע אותן מאז תחילת שנות התשעים: היקפה ועוצמתה של הצבעת המחאה של הציבור. היקף משמעו במקרה זה מספר המצביעים ו"דרוג הנמאסות" על הציבור של המפלגות המשתתפות בבחירות.
למפלגות הסקטוריאליות והקטנות יחסית גרעין מצביעים לא גדול אבל נאמן, שיתגייס ויצביע עבורן בכל מקרה וכמעט ללא תנאי. לגרעין זה מצטרפים בכל מערכת בחירות מצביעים חדשים או "נסחפים ממחוזות קרובים", שהחליטו ל"העיז" ולשנות משהו בדפוסי התנהלותם הקודמים. למפלגות הגדולות יותר והפלורליסטיות יותר בהרכב תומכיהן, גרעין יחסי קטן יותר של מצביעים קבועים ("שפוטים פוליטיים"), למשל: "זיקני מפא"י" במפלגת העבודה, או "וותיקי המחתרות" – המחנה הלאומי, בליכוד. בצידם של אלה גוש גדול של מצביעים לא קבועים, שהם בחזקת קולות ניידים. מידת הניידות של גוש זה תלויה במידת הסלידה שחשים מרכיביו מביצועי הנהגת המפלגה בקדנציה האחרונה שלהם, ובמקרים חמורים יותר, בשתים או שלוש הקדנציות האחרונות.
ביבי הכי פחות נמאס...
מכאן נובע כמעט בהכרח, שנתניהו, על-פי הסקרים כיום, ינצח בבחירות הקרובות. התנאי לכך הוא שלא יעשה שגיאות חמורות. נתניהו נושא עמו שתי קופות שרצים: האחת, תפקודו בראשות הממשלה בקדנציה הקודמת ובכלל זה בנושא חברון; השנייה, מדיניות כלכלית נכונה אבל דורסנית מדי כשר אוצר בממשלת שרון. מדיניות זו הודבקה לנתניהו בהצלחה ע"י מתנגדיו הפוליטיים בקדימה ובמפלגת העבודה, חרף העובדה שאושרה ונוהלה ע"י ממשלת שרון כולה, בהשתתפות פעילה של שרון עצמו ושל אולמרט לאחר מכן. הולדתה של מפלגת הגימלאים נובעת בחלקה מהאופן בו תפס הציבור את השלכותיה של מדיניות זו, בעיקר כלפי הקשישים. ניצחון נתניהו בבחירות הקרובות מותנה בכך שלא יחזור ויעלה רף הסלידה הציבורית במחנה של המצביעים ה"ניידים" ממדיניותו ומאישיותו כמנהיג לאומי, רף שאותו הצליח להוריד בצורה משמעותית בשנתיים האחרונות באופוזיציה.
מי מסליד אותך יותר ממני?
בראש סולם הסלידה ניצבת כיום "מפלגת העבודה", והדבר מתבטא במעמדה בסקרים. באה בתור אחריה קדימה. שתי מפלגות אלה בעיקר הרכיבו את הקואליציה בממשלה האחרונה ושתיהן יחד (בסיוע "הגימלאים", שהפכו מפלגת-לווין של קדימה) אחראיות עיקריות לכישלונות הממשלה בכל התחומים. את סולם הסלידה לא ניתן לשנות בפרקי זמן קצרים ללא אירועים חריפים. הואיל ונתניהו עדיין באופוזיציה, לא ניתן לקשור אותו לכשלי הממשלה, הגם שנעשים וייעשו ניסיונות לכך, כחלק ממסע הבחירות. רק שגיאות אישיות של נתניהו עצמו יכולות להכשילו במצב זה.
הביבי זה לא אותו הביבי..
במאמרו: "זו הכלכלה, ביבי", ב"מגזין" של מעריב, מ-2.12.08, עובר עופר שלח מתחומי הביטחון והכדורגל שבהם הוא עוסק בדרך כלל, לתחום הכלכלה. לאחר שאימץ עמדה של חלק מכלכלני האוצר המתנגדים לרשת ביטחון מטעמים כלכליים, כמובן, הוא קובע שתמיכת נתניהו בדרישת אולמרט, נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות ואחרים לרשת ביטחון, היא טעות מקצועית וסטייה של ביבי "מאמונתו הלוהטת" ו"...ממשנתו הכלכלית הסדורה". וכדרכה של מצוות אנשים מלומדה בימים אלה, הוא נתלה באורים ותומים החדש – ברק אובמה. לדעתו אובמה הבטיח לעם האמריקני ריאליזם צרוף ותוכנית חילוץ כלכלית שידוע לו בוודאות מנין תילקח, מה יהיה מחירה ומה תהיה תועלתה. כאילו חילוקי הדעות בארה"ב הן לגבי תוכניות אובמה והן לגבי אלה שהציג מתחרהו מקיין, אינן עולות אפילו על חילוקי הדעות כאן, בישראל. אין פוליטיקאי שאינו מבטיח הבטחות שוא, לא מפני שהוא בהכרח בוחר בהן, אלא מפני שהוא אף פעם אינו נביא והמציאות לעולם שונה מההשערות שליוו את מסע הבחירות או את "הנחות העבודה" שלו (בערך כפי שהיו ה"סיכונים המחושבים" שבהסכם אוסלו, לגבי המחיר "בקורבנות השלום" לאחריו). קיומן של הבטחות שווא במסעי בחירות של פוליטיקאים, אינו המבחן הנכון לפוליטיקאי. היענותו במידה המינימלית ההכרחית לאילוצים הסוחפים אותו מהבטחותיו לבוחרים, מובנת וצפויה; המבחן הנכון הוא מידת השקר ביודעין שבין כוונותיו, דבריו ומעשיו.
כוחות השוק כרשת ביטחון?
שלח, כמובן, טועה. הוא טועה מקצועית וטועה עוד יותר פוליטית. רשת ביטחון לחסכונות הציבור, במיוחד לחסכונות הפנסיוניים שלו, היא מהלך נכון כלכלית, ועוד יותר נכון פסיכולוגית (ולכן גם פוליטית). תפקידה היסודי של רשת ביטחון, הוא לשמור על ערך החסכונות. טוענים הטוענים שעם מרבית החוסכים שלא "התפרעו", הטיבו השנים "השמנות" שבין 2002 ל-2007, בכך שהעניקו להם ריווחי הון של עשרות אחוזים (למעלה מ-80% לפי מקורות אחדים), וכי השחיקה של השנה האחרונה הפחיתה מנכסים אלה "רק" כ-20% - 25%, ומכאן שרובם עדיין "מורווחים". עוד טוענים הטוענים, שלחוסכים הצעירים דהיום, נכונו עוד שנים רבות של חסכון פורה, אשר יותר מאשר יפצה אותם על השחיקה שחשו השנה. לכן, בעצם אין צורך ברשת ביטחון, "כוחות השוק" ידאגו לכך. טענה זו, שנראית טובה על פניה היא גם מתחסדת, גם קצרת רואי וגם טומנת בחובה מלכודת.
על פרצופה האמיתי של 'היד הנעלמה'
היא מתחסדת משום שכאשר המדינה מחלצת ממצוקות המשבר הכלכלי אלי-הון ואבירי-שכר מנקרי עיניים שסרחו, אין סיבה שלא תחלץ ממצוקה גם את דגי הרקק, שרובם אינם אשמים במצב אליו נקלעו בעל-כורחם. לכל ברור שאילי ההון, בניהם, ונכדיהם מסודרים כלכלית לכל חייהם, בין אם יחולצו מהמשבר ובין אם לאו. המצב אינו משפיע עליהם אישית (וגם לא על היועצים הכלכליים במשרד האוצר, שהיו מופקדים על הפיקוח למשל על שוק ההון), למרות שהם נושאים באחריות אישית לכשלים. זה האבסורד שבכווני הפעולה שמציע האוצר כאן, וגם שם, בארה"ב הנאורה – היסוד העמוק ביותר של המשבר הוא סמכות בלא אחריות אישית! נכון שמדובר בדילמה לא פשוטה, אבל לשם כך ישנם אנשי מקצוע במסדרונות משרד האוצר ובנק ישראל ולשם כך קיים רגולטור, ולשם כך קיימת הפרדה בין כושר הביצוע של היוזמה הפרטית והשוק החופשי, לבין הפיקוח הציבורי והרגולציה. האם המסר הנכון הוא שהציבור הוא חברת הביטוח של ההפקרות של ההון הגדול והגלובליזציה?! נכון שיש להציל באופן סלקטיבי ומבוקר היטב עסקים, שהצלתם תשמר מקומות עבודה, תמנע פיטורים ותקטין את לחצי המיתון במשק, אבל יש לעשות יותר מכך. יש לסייע גם למי שאינם אשמים במצב שנוצר משום שנכון מוסרית לעשות זאת ונכון גם כלכלית לעשות זאת. אין בין הכלכלנים שמציעים להחליף את רשת הביטחון בנפלאות העתידיות של הבורסה מי שיודע לחזות מה יהיו פני הבורסה בעוד 5, 15 או 25 שנים. הצדק החברתי מחייב לתקן את המעוות עכשיו ולא להמתין לאחרית הימים, גם אם מימוש התיקון יהיה פרוס על פני שנים לא מעטות וגם אם יהיה קשור לביצועי-האמת של הבורסה ושל שוק הון מפוקחים היטב.
כן להגדלת רשת הביטחון
יתר-על-כן, זו הזדמנות פז גם לתקן מעוות חברתי אחר שהמדיניות הכלכלית יצרה בעשור האחרון – הגדלה חמורה של הפער בחלוקת העושר הלאומי. אם לא יעשה התיקון, יגדל הפער עוד יותר, אם ייעשה – יהיה בכך תיקון מוגבל ונחמה פורתא. נראה שנתניהו מבין זאת היטב ועל כן גם תומך במהלך זה. בסך הוא מנסה לפצות בדיעבד שכבות חלשות שנפגעו ממדיניות הקיצוצים הדורסנית שהפעילו הוא וסילבן שלום (פחות) בתפקידיהם כשרי אוצר אצל שרון. אין ספק שהגדלת כוח הקניה שבידי הציבור יכולה להאיץ את הפעילות המשקית. אין גם ספק שרשת הביטחון המטפלת בחסכון הפנסיוני, לא תעשה זאת בזמן אמיתי או בעתיד הקרוב, (או תעשה זאת המידה מעטה), אבל בהדרגה תהיה לך תרומה משמעותית לפעילות המשקית, משום שהסקטור המבוגר, סקטור הגימלאים במארג הדמוגרפי שלנו, הולך וגדל. סקטור זה חוסך פחות ולכן הגדלת כוח הקניה שלו יבטא גידול בצריכה נטו.
הגדלת כוח הקניה בידי הציבור, היא מהלך סוציאליסטי מובהק, כמעט בולשביקי – התערבות "בוטה" של המדינה "בעיניינים הכלכליים הפרטיים" של הציבור. לכן, יקשה מאוד במשק החופשי שלנו לבצעו בדרך מתוכננת, שעיקרה: צימצום המיסים בשכבות החלשות ובשכבות הביניים, מס הכנסה שלילי לשכבות החלשות ביותר (בתנאי שהן עובדות כשאפשר) והגדלת נטל המס על השכבות העשירות ו/או על העסקים. "נוסאות הקסם" בהן מאכילים אותנו חדשות לבקרים קשורות בגידול התוצר ובהרחבת הפעילות המשקית. ברור שגם זהו מנוף שיכול לסייע, אולם התנאי הוא שכאשר ישנו גידול, תמצא לנו שיטה אחרת וקריטיונים אחרים לחלוקת תוספת העושר בין האזרחים. השיטה הנוכחית רק מגדילה את הפער, ובמקרה הטוב מנציחה אותו. בין משבר למשבר – צבאי כלכלי ואחר – המשק צומח מעט או אפילו מתכווץ, וההבטחות היפות נשארות בגדר ציפור על העץ. וככל שהדבר נמשך וחוזר על עצמו, כאשר חיי האדם הם סופיים, להבטחת הגידול ערך של אגדת-עם יותר מאשר ערך של תוכנית כלכלית.
עיניין רשת הביטחון הוא הזדמנות-פז לעשות מהלך מזדמן בכוון הנכון, כאשר הצדק החברתי המתלווה אליו, פועל לטובת העמקת הסיוע לשכבות החלשות מבחינה כלכלית. לכן, גם חשוב לנצל ולמנף הזדמנות זו לשינוי שיהיה גדול אף יותר מהערך הנדרש לפי פרמטרים כלכליים נומינליים גרידא.
רשת הביטחון הפסיכולוגית
מלבד השיקול הציבורי-פוליטי, קיים שיקול פסיכולוגי, שלו השלכות ברורות ותדיר אפילו מכריעות גם על הכלכלה וגם על הפוליטיקה, כפי שהוכח לא מכבר. לעיתים מכריע גורם זה בכלכלה אפילו יותר מחוקי הכלכלה עצמם; כך גם בפוליטיקה. לרשת הביטחון שני ענפים המשלימים זה את זה. הענף המכוון לחסכונות הציבור ולקרנות הפנסיה שלו, והענף המכוון להקטין ולצמצם את הנזק התוצאתי של המשבר הפיננסי למשק, שעיקרו גלישה למיתון חמור ופיטורי עובדים רבים. צודק נתניהו גם בדרישתו לפעול במהירות לייצוב רשת הביטחון על שני ענפיה. האפקט הפסיכולוגי של הפגיעה בחסכונות פועל בעוצמה רבה כבר עתה, אבל הוא קצר טווח משום שתוצאותיו המעשיות לגבי רוב החוסכים תיראנה, אם בכלל, רק בעוד שנים לא מעטות. קצת יותר ארוך-טווח ממנו הוא האפקט הפוליטי של האבטלה והמיתון. המיתון כבר החל ועוצמת השפעתו תלך ותיגדל במהירות. ככל שתינקט מוקדם יותר יוזמה ממשית לטפל במשברים, יבלמו אפקטים אלה מוקדם יותר.
רשת הביטחון הפוליטית. של ביבי
השחיקה בחסכון ובקרנות הפנסיה מאיימת על מסע הבחירות של נתניהו כבר בטווח הקצר. אם יצליחו יריביו לקשור את מדיניותו הכלכלית למשבר הפיננסי (למרות שאין באמת קשר כזה ביניהם), עשוי הדבר למחוק חלק לא מבוטל מהיתרון היחסי שלו בסקרים כיום. בטווח ארוך קצת יותר, אם ינצח כצפוי בבחירות, יעמוד נתניהו בפני השלכות האבטלה והמיתון. הציבור יצפה לפתרונות אפקטיביים ומשום שאין לתהליכים אלה פתרונות קסם קצרי-מועד, עשוי להשליך על נתניהו את האשמה למצב ומעמדו ישחק במהירות. ככל שיתחיל מוקדם יותר תהליך של טיפול בצימצום והקטנת אפקט המשבר הכלכלי התוצאתי במשק, יקטן משך זמן החשיפה של נתניהו לשיאו של המשבר, ותגדל יכולתו להפיק תועלת פוליטית מההיחלצות ממנו. התמיכה של נתניהו ברשת הביטחון מבטאת מהלך אינסטינקטיבי נכון ונבון. הוא יהיה יעיל עוד יותר אם ישכילו מנהלי הקמפיין שלו למנף אותו במסעי ההסברה והפרשנות שלהם.
פרוש לך רשת ביטחון בתבונה
כל מה שנאמר עד כה אין להבינו כהטפה, הצעה או תמיכה ללא תנאי בפעולה נמהרת וחסרת אחריות; ההיפך הוא הנכון. פרוש הדברים הקודמים הוא שהמהלך השלם נחוץ, אפשרי ואפילו רצוי, גם מבחינתו של נתניהו, אך יש להוציאו לפועל בשכל. הוא רצוי וחשוב, כמובן, גם לציבור. ומשום שהוא רצוי לכולם, צודק נתניהו בתמיכתו ברשת הביטחון וטועה עופר שלח בביקורתו.
