בספרו 'דרך ארוכה קצרה' מתאר הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון את ילדותו בקריית חיים, מעוז של תנועת העבודה. בוגי מספר כי לא פגש בנוף ילדותו ולו באדם אחד שהצביע והזדהה עם תנועת החירות. גדלתי ברקע דומה מבחינה פוליטית (במושב הקרוב מאד לקיבוץ הולדתו של אהוד ברק), ואני מבין את האחיזה של תנועת העבודה וערכיה בדרך חייו.
מי שזו הייתה תבנית נוף הולדתו יכול היה לשוטט בשנים עברו בשבילים המקשרים בין מפלגות השמאל, ולעתים לפגוש גם בכמה יקים שהצביעו ל"ליברלים העצמאיים" (הייתה מפלגה כזאת). חציית קווים לחלק הימני במפה נחשבה, כמעט, כנטישת הבית. אומנם לא דיברו על מפלגות השמאל כעל "בית", כפי שנוהגים לדבר בליכוד (בית חם מאד), ואף על-פי כן ההשתייכות לצד השמאלי במפה הפוליטית, שמפלגת העבודה במרכזו, הייתה גם עניין של זהות.
באופן אישי חשתי שנים רבות זרות למפלגה הגדולה. ב-1973 הצבעתי לראשונה. הבחירות התקיימו סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים ולא יכולתי להצביע "בכל זאת מערך". הצבעתי מתוך מחאה ל'העולם הזה' בראשות אורי אבנרי, רשימה שלא עברה את אחוז החסימה. הצלחתי להצביע פעמיים נוספות עבור מפלגות שמאל שלא הצליחו להיכנס לכנסת. ב-1977 הייתה זו מפלגת של"י (קראו לה, אוי למבוכה, מחנה של"י) וב-1984 לא הצלחתי להכניס את לובה אליאב לכנסת.
בבחירות הסוערות של 1981 הייתי סטודנט בירושלים. הקלפי בה הייתי רשום הייתה במושב בו גדלתי. ימים ספורים לפני הבחירות קיבלתי תזכורת חד-משמעית להתייצב ולהצביע ולא נאמר לאיזו רשימה. הפונה, שכן יקר שלי, אף לא העלה בדעתו שאני עשוי להצביע ליכוד ובוודאי היה משוכנע שאצביע מערך.
למען האמת בבחירות אלו הצבעתי, למיטב זכרוני, לסיעת תל"ם בראשותו של משה דיין. התרשמתי מנחישותו של דיין במאבק על השלום עם מצרים והסכמתי עם מאבקו להגשמת תוכנית האוטונומיה באופן מדורג וחד-צדדי. דיין נכנס לכנסת אבל לא נותר בחיים זמן רב לאחר הבחירות. בשלב זה התחלתי לחשוב שאולי הצבעתי מביאה מזל רע לגוף הפוליטי בו אני תומך, תחושה שבטלה ב-1992.
נקודה חשובה נוספת - עלי להודות כי מעולם לא אהדתי את נשיאנו שמעון פרס, לא נתתי בו אמון רב ולא ראיתי בו איש של שלום. פרס שאני הכרתי היה שר ביטחון שחתר ב1974-1977 תחת ראש הממשלה רבין, שיתף פעולה באופן מתמיד עם המתנחלים וסייע להם בכל דרך. פרס אפשר את הקמת אלון מורה ועפרה וסייע לגוש אמונים להביך את צה"ל ואת הממשלה. התנגדתי אז למפעל ההתנחלויות בלב יהודה ושומרון ועד היום אני סבור שהקמתן הייתה משגה.
שמעון פרס היה מוכר לי כמי שהאמין שהסכסוך המתמיד באזורנו משרת את האינטרסים של ישראל ומסייע לביטחונה ופיתוחה. הוא דגל בפשרה פונקציונאלית ולא בפשרה טריטוריאלית והיה נכון אף להצטרף לליכוד בתנאים מסוימים וניהל עם הליכוד מגעים די מתקדמים. חסיד נלהב ועוזר נאמן של פרס בימים ההם היה ח"כ יוסי שריד, שהחל כתומך של רבין ועבר די מהר למחנה פרס.
ב-1988 שוב שברתי מעט שמאלה; מפ"ם פרשה מהמערך ורצה סוף סוף באופן עצמאי. ראיתי בה מפלגה ציונית אמיתית, סוציאליסטית ואחראית ורציתי לסייע לה. כשחברה מפ"ם למרצ היא חדלה להיות אופציה עבורי. ב-1992 שב רבין, לשמחתי הרבה, להנהיג את מפלגת העבודה ומאז הצבעתי עבור מפלגה זו, למרות הסתייגות גמורה מדרך אוסלו ומהמו"מ עם אש"פ, שנגדה להבנתי את עמדותיה המסורתיות והנכונות של מפלגת העבודה ואף את תפישתו הבסיסית של רבין עצמו.
כך היה גם בבחירות 1996. בבחירה הישירה בין פרס לנתניהו לא יכולתי אז נפשית לתמוך בנתניהו. נותרתי "נאמן" לעבודה כשברק ועמרם מצנע הנהיגו אותה (ומצנע בהחלט נטה מדי שמאלה לטעמי בנושא המדיני). כך היה כאשר הנהיג אותה עמיר פרץ בבחירות האחרונות והייתי מלא תקווה שהנה, זאת הפעם תתעצב המפלגה כמפלגה חברתית אמיתית. חלום היה זה וכחלום חלף.
אין טעם לבכות על חלב שנשפך; מעבר לכל המחלוקות והאכזבות הידועות עליהן כתבתי בעבר, יש לציין שרשימת העבודה לכנסת היום היא רשימה יאפית מובהקת, ושישה מעשרת נציגיה הראשונים הם מתל אביב וסביבתה הקרובה. אין לי דבר במשותף עם פינס והרצוג ואף לא עם שלי יחימוביץ שהינה יאפית חברתית מצפון תל אביב. המרחק ביני למפלגת העבודה הוא כמרחק שבין קיבוץ משמר השרון למגדלי אקירוב.
בחירות 2009 יהיו עבורי הבחירות בהן אחצה את הקווים הפוליטיים לכיוון אחת ממפלגות הימין. הפרידה מהאגף השמאלי במפה הפוליטית אינה קלה. פוליטיקאים מדלגים בקלילות רבה הרבה יותר ממפלגה למפלגה ומוכנים לתמוך בכל מי שיבטיח את הקרירה הפוליטית שלהם. אני מניח שלדן מרידור לא הייתה בעיה (לו הייתה מוצעת לו הצעה של ממש) להצטרף אפילו למרצ, בשם אמונתם המשותפת בשלטון החוק ובעליונות מערכת המשפט. למי שהכרעה פוליטית היא עבורו שאלה של השקפה וזהות ולא עניין של תועלת אישית, המעבר קשה הרבה יותר.
