לא קל נפשית לעשות את המאזן של פרשת בית השלום בחברון שהצליחו להפוך אותו לבית-מריבה, תרתי משמע: עליית מדרגה מסוכנת במלחמה הפנימית של "י" ב-"י" ועליית רף גם בעימות עם השכנים הערבים, שבמשך שנים רבות חלפנו בשלום ליד בתיהם בדרכנו מקרית ארבע לחברון.
הפרק האחרון בסאגה של הבית החל בפסק דין של בג"צ שגרם לרבים להשתמש בכינוי הקשה "סדום", והוא שהצית את האש. עם זאת, הניסיון המר חייב ללמדנו לדייק מאד ושלא להיסחף למחוזות שאנחנו בעצמנו איננו רוצים להגיע אליהם. חס וחלילה שניתפס לקיבעון מחשבתי, שכל מערכת בתי המשפט בישראל היא "סדום". הנה, ממש במקביל, התרחשה פרשת פדרמן, ושלטון עוין לא הסתפק במעשי הזוועה שעשה לו, למשפחתו, לביתו ולרכושו, אלא ביקש גם להגלותו ולהפרידו ממשפחתו באמצעות "צו הרחקה". והנה, את הצו הזה ביטלו כל הערכאות המשפטיות, שבאותו הזמן גם ביקרו קשות את כל אשר נעשה לפדרמן.
מי שיודע לגנות, צריך לדעת גם לשבח, ומכל מקום אסור להכליל. חס וחלילה לומר שכל שופטי ישראל הם "סדום", אך מאידך, כאנשים בני חורין גם אין להירתע מלמתוח ביקורת קשה על פסק דין שמתגלה בו מידת סדום.
עניין המידתיות במאבק על ארץ ישראל עולה מחדש בכל צומת חשובה במאבקנו. מיד אחרי הגירוש הגדול התלקח בתוכנו הוויכוח בדבר היחס אל המדינה: מי שילח בנו את הקלגסים לבושי השחורים, הממשלה או המדינה? ממשלה – אפשר, ועתים צריך, להפיל ולהחליף באחרת. אבל אם מדינתך תחרב חלילה, תצטרך כנראה לחכות 2000 שנה נוספות עד להזדמנות הבאה. נכון, האבחנה אינה קלה. כאשר כנסת וממשלה, בג"צ, יועץ משפטי ופרקליטות, המנגנון הממשלתי, צמרות הצבא, המשטרה והשירותים החשאיים, האקדמיה, ובראש כולם התקשורת – כולם חותרים לשלול את ארץ ישראל מן העם היהודי, טבעי הדבר שיימצאו צעירים שיגיעו למסקנה, שכל אלה ביחד הם - "המדינה".
אלא, שדווקא ברגעי מבחן חייבים לשמור על ראש צלול ולהפנים, שכל אלה אינם המדינה והמדינה גם אינה שלהם, כי אם של כולנו - של המגורשים לא פחות משל המגרשים. נכון, אליטות שמאלניות השתלטו על מרבית האורגאנים של המדינה, אך המסקנה אינה לוותר להם, כי אם להילחם בהם ולהוציא מידיהם את השליטה על המדינה, כדי להעבירה לידיים טובות ונאמנות יותר.
מכאן נגזר גם הוויכוח על היחס לשרות בצבא. גם בפרשת הדרכים הזאת, כל מי שחושב בהגיון, ויכעס כמה שיכעס, צריך רק לשוות לנגד עיניו, ולו לרגע, מה יקרה לו, ליקיריו ולעמו, אם לא יהיה צבא. מהר מאוד הוא יגיע למסקנה שהחרמת הצבא היא רעיון מטורף, והמידה הנכונה היא, שיבהיר בתוך הצבא, שאין טעם לתת לו פקודות לגרש יהודים, כי לא יציית להן.
איך ניתן להפסיד הכל כשאין שומרים על המידה, ראיתי בעירי, קריית ארבע, פעמיים. הוקצו לנו בדרום שטחי מדינה רבים על שני הרים, הר מנוח והר סינדס, שהיה אפשר ליישב בהם אלפי משפחות. לא רחוק נמצא היישוב בית חגי, שעד היום יושב שם לבדו. ניתנה אפשרות להקים שכונה במקום האידיאלי הזה וקבוצה בעלת צביון מיוחד – לא אפרט, שלא להרבות במחלוקת – התיישבה במקום. אלא, שמיד החלו להציק לערביי הסביבה ולהפוך למטרד יומיומי. היה זה לפני כל האנתיפאדות, כשעוד שררה באזור שלווה יחסית עם השכנים. הקבוצה גם סירבה להשתלב בתוך המועצה המקומית והציבה תנאים בלתי אפשריים. התוצאה הייתה שהגרעין התפרק, היישוב התבטל ומרוב רצונם לבלוע יותר מדי נשארנו בלא כלום.
המקרה השני היה בגבעה סמוכה לקריה, מקום חשוב ואסטרטגי. ערבי פנה לבג"צ בעתירה לבטל את הכרזת השטח כאדמת מדינה. בעוד הבג"צ תלוי ועומד, עמדו בשטח קרוואן או שניים וגם הייתה אפשרות להציב קרוואנים נוספים. אלא שלא הסתפקו בכך, ולמרות אזהרת עורך הדין שייצג אותם בבג"צ, הוסיפו לקרוואן בנייה במלט, בניגוד לצו מניעה של הבג"צ. התחננו בפני אותה המשפחה לפרק את האלמנטים הבנויים בטרם יאבד הכל; עורך הדין התחייב בפני בג"צ שהדבר יבוצע, אבל המשפחה התעקשה. התוצאה הבלתי נמנעת לא אחרה לבוא: באישון לילה הרסו את הרכוש וגרשו את התושבים, והיום – למרות שניצחנו בבג"צ – הגבעה ריקה ושוממה. מישהו לא ידע לשמור על המידה.
כל זה לא בא אלא כמשל לנמשל שלנו, הלא היא פרשת בית-השלום. לא נחזור לדבר כאן על עיוות הדין שיצא מתחת לידיו של בג"צ, וגם לא נעסוק בשאלה אם ניתן היה למנוע את הגירוש האלים. כנראה שלא. אלא, הכל היה נראה אחרת ומצבנו היה שונה לחלוטין, אילולא מעשיהם הרעים של אנשים משלנו, שהתנהגו כאלו נשלחו כפרובוקטורים להבאיש את ריחנו. כעת, אחרי כמה ימים של התנגשויות עם הערבים, אי אפשר כבר לאתר איזו תקרית הייתה באשמתנו ואיזו - באשמתם, מי יזם כאן ומי יזם שם. די לנו במה שאינו שנוי במחלוקת, שבמסגרת גביית "תג מחיר" מן השלטון שלנו על מעלליו נגד ההתיישבות – גמלו, נקמו, "גבו" – ממי? מערבים. כך עשו כמה פעמים בשומרון ואת התורה הזאת העבירו לחברון.
השיטה הזאת, פגומה מוסרית והרסנית בתוצאותיה, היא שהייתה בעוכרינו. הידיעות על מעשי ההתגרות בערבים הגיעו לחדשות כשהיינו נתונים במאבק קשה בדעת הקהל על צדקת ענייננו, לגופה של פרשת הבית עצמו: צדקתנו מול הטענות הכוזבות של המוכר הערבי, וצדקתנו מול הפסיקה השערורייתית של בג"צ. ליהודים יש חוש צדק מפותח, וכבר נשמעו קולות של תמיכה בנו - גם בתקשורת וגם בכנסת, שם הצליחו אנשינו לגייס לימין טענת הזכות שלנו כמעט 50 ח"כים, מהם אפילו ממפלגות הקואליציה.
אנשי היישוב היהודי בחברון עמלו קשה במאבק על דעת הקהל והיה סיכוי כל שהוא להגיע למוצא חיובי. עד... שהתפוצצו עלינו הידיעות על שבירת חלונות בבתי ערבים, על ניתוץ מצבות בבתי קברות, על יידוי אבנים בצבא ובמשטרה, על עקירת גפנים של ערבים ועל כתיבת כתובות נאצה מן הסוג הגרוע והנאלח ביותר על כותלי מסגד. אותה השעה, איש לא טען שערבים תקפו ראשונים. להיפך, התגאו בכך שגבו "תג מחיר" מן השלטון היהודי ע"י... יצירת מהומות עם הערבים.
לי אין אלא לחזור כאן על דברים שכתבתי בשבועון "בשבע", מיד לאחר שהגל הזה החל להתרומם:
בשעתו, סוכן השב"כ אבישי רביב עשה מעשים כאלה בדיוק בסמטאות חברון: פיתה צעירים טיפשים להכות ערבים, להשליך אבנים ולחבל במכוניות של ערבים, וכל זאת על-פי הוראה זדונית ומרושעת של השב"כ, בכוונה להשחיר את פניהם של המתנחלים ולרצוח את אופיים. לא נותר אלא לתמוה: שאנחנו, אנחנו בעצמנו נעשה זאת לעצמנו? יצאנו מדעתנו?!
ועוד: כאשר הערבים יגיבו על התקיפות האלה, והרי לא היה ספק שיגיבו – מי ייקח אחריות על הפצועים וחלילה על ההרוגים? וכי שכחנו, איזה הר געש היא חברון? הלב דואב, אבל אכן כבר יש לנו נפגעים, ובתוכם הנער שעדיין סכנה מרחפת עליו.
ומי אומר שפגיעה בערבים נרשמת על-ידי השלטונות כ"תג מחיר"? מי אומר שזה בכלל איכפת לה, לחבורה חסרת האחריות האמורה לנהל את ענייני המדינה? אולי התפרעויות כאלה דווקא משרתות את עניינה?
כך או כך, נתערבבה ההתפרעות שיוחסה למתנחלים במאבק הצודק על הבית וסללה את הדרך לביצוע "חלק" של הגירוש מן הבית.
נשאלת השאלה, מדוע לא הושמעו מיד קולות מרסנים ומסתייגים מפי מנהיגי הציבור שלנו? הקושי והדילמה ידועים: שבענו גינויים, ומאז שנחשפה מידת שיתוף הפעולה של אישים מסוימים ממועצת יש"ע עם שלטונות הגירוש, יש רתיעה מובנת מלהיראות כ'משת"פ' של כוחות החורבן. ובכך הגענו שוב אל שאלת המידה הנכונה. כאן, מיד אחרי הגל הראשון של "תג המחיר", דווקא כן הייתה דרושה התערבות נמרצת וגם השמעת קול בפומבי, קול ברור וחד-משמעי, מטעם אוטוריטה כלשהיא. גם היום לא מאוחר לרבנים, דווקא רבנים, לפסול בלשון החריפה ביותר פגיעה בחפים מפשע, ובמיוחד – במסגדים ובבתי קברות והעלבת דת אחרת. מעשים כאלה מגונים כשלעצמם ואת סכנותיהם לא ניתן לשער, כולל סכנת נפשות.
מכל מקום, יש לעשות הכל, אבל הכל, שאנרכיזם יהודי ימני לא יהפוך לתופעת קבע במקומותינו. את האנרכיזם מוטב שנשאיר לשמאל, שם מקומו.
לקראת העידן הצפוי של ממשל אמריקני עוין, רצוף יועצים יהודי-חצר מן הסוג הגרוע ביותר, ולקראת ממשלת ליכוד ישראלית בראשותו של נתניהו, שמראש ניסה לרפד את משכבו בשמאלנים ידועים ואינו מסתיר כלל את כוונתו למשוך הרחק שמאלה, לא די שנאסור על עצמנו לעשות שגיאות נוספות, אלא חייבת לקום לנו הנהגה מרכזית למאבק, כי גם זו הייתה אחת המכשלות - חוסר יד מכוונת ו"איש הישר בעיניו".
ובינתיים, בל נרפה אף לרגע מלהביא עוד ועוד אנשים לשטח, לבנות, להקים, להתחזק. את המנגינה הזאת אסור להפסיק!
בלילות אני חולם, שבוקר אחד אתבשר ביחד עם כל עם ישראל, שמתנחלים קנו בחברון עוד בית...
