כתבתו של יאיר לפיד "למה דופקים אתכם ואתם שותקים?" [ידיעות אחרונות, 7 ימים, 19.12.2008] בה הועלה על נס "מודל בת-ים לחינוך אישי" שקיבל השנה את פרס ישראל, או כפי שכתב מר לפיד, "קחו למשל את בת-ים. איך אתם מסבירים את זה שהילדים בבת-ים מקבלים חינוך שהילדים שלכם לא?", ממחישה פעם נוספת את מה שכבר ברור לתושבי בת-ים ולאזרחי מדינת ישראל, ומעידה פעם אחר פעם ששלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים שנבחר לקדנציה שנייה (ברוב אולטימטיבי של כ-87%) בחזונו ובראייתו כבר מלפני 5 שנים (בתחילת הקדנציה הקודמת) ידע לקראת מה הוא הולך, ידע כי נושא החינוך הוא הוא הדבר החשוב ביותר בעצם קיומה של מדינה, קיבל החלטה, ולקח זאת כפרויקט אישי, כמשימה לאומית, עם צוות בלתי רגיל, וכפי שצוטט בכתבה "ומה שהכי אבסורדי, זה כמה היה פשוט לעשות את זה". היוזמות שנקט, השדרוגים שביצע (איחוד אגפי נוער עם רווחה) הראה כי לאיש חזון וראייה למרחב.
תפיסתו של שלומי לחיאני הייתה, "תביא את הבית לבית הספר, בנה יחידה אינטגרלית אחת וכך תבין את שקורה עם כל תלמיד ותלמידה ותעמיק את האמון בין התלמיד למורה, צור אווירה מתאימה וסביבה נאותה הן לתלמיד והן למורה וכך ייצאו כולם נשכרים".
וכך, אנו למדים, שהעיר בת-ים שהתנהלה, לכאורה, ללא הנהגה אמיתית (עד לבואו של שלומי לחיאני), שטובת התושבים/ות לנגד עיניה, הסתיר את מה שהוא, בעצם, היה, לכאורה, הכישלון הגדול באמת של הנהלת העיר הקודמת: חוסר השקעה בהרבה תחומים ביניהם החינוך, כי הרי איך אפשר להסביר את הצלחתו המסחררת, קבלת פרס ישראל והעלייה הדרמטית בתוצאות בחינות הבגרות בבת-ים.
כתבה זו, המציגה את ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, מראה שוב ושוב כי העיר בת-ים, תושביה ואזרחיה שייחלו למנהל יעיל, אנושי, מעשי, כריזמטי, מקושר לכל שכבות האוכלוסיה ובעיקר צנוע וחרוץ, אכן קיבלו את מבוקשם, וכבר לאחר קדנציה אחת חילץ אותה מתוך הררי הצרות שלה וממעמקי הסחי אליהם נגררה, וכבר בנושא החינוך הראה לכל עם ישראל, איך אפשר להצליח, ובגדול.
