דמוקרטיה: שלטון העם, משטר מדיני שבו ניתן השלטון בידי נבחרי העם באמצעות הפרלמנט (הכנסת) והממשלה הנבחרת על ידו, ובו מובטחות זכויות האזרח להבעת דעה חופשית בוויכוח ובעיתונות.
דמגוג: מנהיג המשפיע על ההמון ומלהיבו בכוח דבריו המכוונים על-פי רוב אל הרגשות, אל היצרים, והדעות הקדומות של ההמון.
דמגוגיה: תכסיסיו של הדמגוג, לקיחת לב ההמון במליצות המכוונות אל רגשותיו ויצריו.
אידיאל: משא נפש, חזון, שאיפה לדבר הנראה כשיא השלמות (אידיאלים).
אידיאליזם: שאיפה עזה להגשמת האידיאלים (ראה - ההגדרות הנ"ל במילון העברי המרכזי של אבן שושן).
כשבוחנים את מהלכיו האחרונים של אהוד אולמרט, קשה להתנתק מהמושג דמגוגיה פוליטית, שהרי במהלכיו בעולם ובעיקר בטיולים שלו בטורקיה הוא מנסה בכל כוחו וכישרונו הרטורי, לדבר אל הרגשות והיצרים של הציבור הישראלי השואף לשלום ומנסה להימנע ממלחמה.
התנהלות מעין זו - הייתה תקפה, אילו היה לו רוב בציבור, בממשלה או בכנסת, לאמור: מנדט פוליטי ומשפטי לקיום מערכת יחסים עקיפה מעין זו.
אולמרט נמצא כרגע על "שיחה ממתינה" לקראת שיחת פרידה מהתפקיד והשלטון. ממשלת "מעבר", על-פי הגדרתה המשפטית, היא בעלת סמכויות שוות לממשלה "נבחרת" על-פי דין. אבל לפי פרשנותה הציבורית, מוסרית וגם על-פי פסיקתו של בג"צ, הוא במצב של "שמירה על הקווים ותחזוקתו בצורה הטובה והיעילה ביותר".
להזכיר לציבור שבג"צ קבע לא פעם וגם היועץ המשפטי לממשלה (הנוכחי והקודמים) שבזמן ממשלת "מעבר", על הממשלה להימנע ממינויים פוליטיים, ממינויים בתפקידים בעלי חשיבות והשפעה, כמו דיפלומטים, מנכ"לים וכד', כדי שהדבר לא ייחשב כ"מחטף" של הרגע האחרון, ובוודאי
לא למהלכים מדיניים או כלכליים בעלי השלכות עתידיות. כלומר: ברור לכולי עלמא שאין לחייב ברגע אחרון את הממשלה הבאה הנבחרת בהחלטות עקרוניות, אסור לסנדל אותה או לחזק את ידיה בביצוע מדיניות חוץ או ביטחון שאולי לא תואמת את קווי המיתאר של הממשלה הנבחרת החדשה.
התנהגותו של אולמרט היא ההיפך מכל הנאמר לעיל. אמנם, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, איפשר בחוות דעתו לאולמרט לנהל מו"מ תוך כדי ממשלת מעבר, אך מבחינה פוליטית מוסרית ציבורית - הוא היה חייב לרסן את עצמו ולא להתחיל מהלכים, שבוודאות מוחלטת לא יוכל לסיים, אבל בוודאות של 100% יוכל לגרום לנזק ישיר או עקיף ובלתי הפיך.
הנשיא אסד מצד האחר - מנצל בצורה יוצאת מהכלל, את התזזית והחיפזון של אולמרט, לסיים את הקדנציה הכושלת שלו, בהישג או "זנב הישג" מדיני כלשהו כדי להכריז בקולי קולות שהוא מוכן להסדר עם ישראל.
התיאור של הנשיא אסד - שיש לבנות את היחסים עם ישראל כמו שבונים בית, לאמור: קודם בסיס רחב מוסכם ועל זה את הקומות של הקשר והיחסים, הוא חוכמה מדינית במיטבה.
את מה שאסד האב כבר השיג בזמנו מרבין ז"ל מנסה אסד הבן להרחיב או לייצב על-ידי קבלת הבטחות בכתב, בעל-פה או באמצעות מתווכים (נוסח טורקיה), כדי שבבוא היום, עם נשיא חדש בארה"ב וממשלה חדשה בישראל, תהיה לו נקודת התחלה וזינוק טובים יותר להמשך דרישתו לקבלת כל רמת-הגולן - תמורת יחסים.
היחסים האלה - שהם אולי שלום קר, אינם כוללים, הינתקות מאירן, מחיזבאללה וחמאס או תמיכה בהם, יהיו אם הדבר תלוי באולמרט הישג פוליטי מזהיר לאסד ולסוריה.
יש לומר לאולמרט בצורה גלויה -
הרפה מן המהלך, תפסיק עם "הדמגוגיה", תוך ניצול ציני של סמכות מוגבלת, תוך פנייה לרגשות וליצרים של חלק מהציבור הישראלי, שאפילו לא הצביע עבורך ולא סבל אותך, אבל חושב שיש מקום לדבר עם סוריה או כפי שאוהבים לכנות זאת "חלון הזדמנויות".
גם אם נפתח חלון - עדיין אין מבנה ואין בית לשים בו את החלון, ואתה בוודאי לא תחנוך אותו, לא בחנוכה הפעם וכנראה גם לא בעתיד.
מוזר הדבר, איך ראש ממשלה שלא נתמך אפילו על-ידי ממשלתו ושריו, מרשה לעצמו לפזר "נכסי מדינה" ללא רשות וסמכות.
ציפי לבני, יו"ר קדימה מ"מ ראש הממשלה, שאול מופז, שר בכיר ושרים נוספים, מתנגדים למהלכיו האחרונים, ואולמרט מצפצף על כולם ומנצל את הדמוקרטיה לדמגוגיה אישית צרת אופקים.
התנהלותו הפזיזה של אולמרט עם סוריה, באה כנראה על חשבון התנהגותו המדינית ההססנית
והמגמגמת בכל הנוגע לחמאס, לירי הקסאמים מעזה לשדרות ועוטף עזה.
פרשנים ומומחים צבאים ופוליטיים, מכל המפלגות, בדעה ש"הרגיעה", ממנה מתלהב שר הביטחון ברק ומשבח אותה בכל הזדמנות, הייתה כנראה מקח טעות.
אם לפני 9-6 חודשים לא היו לחמאס, עדיין, אלפי רקטות ולא ארוכי טווח עד אשקלון ובאר-שבע, היום כבר אין ספק בכך.
אם לפני הרגיעה עדיין לא הספיקו להתחמש, להתאמן, להתארגן, לחפור מאות תעלות, היום אין ספק בכך. כלומר: את מה שלא עשינו - כשהיינו צריכים לעשות מזמן, ייתכן והיום כבר מאוחר
אבל עדיין לא מאוחר מידי.
אם הרגיעה המדומה והווירטואלית הזאת תימשך, הנזק לבטחון המדינה, שפירושו נזק ישיר ליישובי עוטף עזה, אשקלון, באר-שבע הולך וגובר בעוד 6 חודשים, הרקטות יגיעו גם לעוטף תל אביב, ואז נהיה מכוסים ברקטות הן מעזה והן מלבנון, והנזק והקורבנות שנצטרך להקריב בחזית ובעורף יגדלו.
הטעות של ברק בנוגע לעזה - היא אותה טעות שעשה בזמנו בלבנון.
להזכיר לציבור: בעת הנסיגה מלבנון, אמר ברק כרמטכ"ל צה"ל, כל הפרה של חיזבאללה ולו הקטנה ביותר - תיענה בתגובה חריפה.
הטעות של ממשלת אולמרט/ברק: היא אותה טעות שנעשתה עם פינוי גוש קטיף - בנסיגה החד-צדדית, גם אז טענו בלהט שכל הפרה או פגיעה בשדרות/עוטף עזה, תיענה בתגובה חריפה - ולא היא.
התוצאה: חיזבאללה, ציפצף על ברק ואזהרותיו, התחמש, התחפר, הגיע עד לגדר, ישב על הגדר, חטף חיילים פעמיים, והתוצאה - מלחמת לבנון השנייה, הכושלת, שעיקרה אומנם בניהול כושל, אבל גם הרגיעה שפעלה לרעתנו עקב אי תגובה הולמת בזמן אמיתי.
אותו תסריט חוזר על עצמו -
תגובה בלתי הולמת בזמן בעזה - מביאה אותנו למצב קשה היום ממנו מפחדים קברניטי המדינה ברק ואולמרט, לחזור על טעויות לבנון.
אבל אל דאגה: עברנו את פרעה, את חיזבאללה, חמאס, פתח, נעבור גם את הקסאמים -
כי יש לנו עם חזק וארץ נהדרת.
