בין המסעדות הרבות המאכלסות את קניון "ארנה", במרינה של הרצליה, שמור מקום של כבוד למסעדת "דרבי בר" הוותיקה. המסעדה, עם אולמה המפואר והמרפסת המקורה, רחבת הידיים, שוקקת-חיים גם בימים אלה של מיתון, בניגוד גמור לקניון עצמו, המשווע ללקוחות בבתי העסק שלו.
בעוד שהקניון עצמו צולע בחנויותיו, הוא משגשג למדי דווקא במסעדותיו. אלה פורחות כפיטריות אחר הגשם, ורק מעטות מהן נסגרו בצוק העיתים. "דרבי בר", השורדת מאז הקמת הקניון, היא מקום-מפגש עסקי וחברתי אידיאלי גם בעת ארוחה בה: ראשית, על החנייה בקניון הגדול אין גובים תשלום, ושנית, במסעדה המרווחת והנוחה אפשר לנהל, בשקט ובנחת, שיחה רגועה, ללא אימת מוזיקה רועשת.
"דרבי בר" בהרצליה, אחת ממסעדות הרשת העניפה, היא, אומנם, מסעדת-דגים במהותה, אבל בשל מיקומה הנוח וארוחותיה המגוונות והטעימות, היא מושכת אליה גם מי שאינם חובבי דגה כמונו. אל שולחננו הוגשו, כמנות-פתיחה, מבחר של סלטים טריים: למן קערה גדושה בעגבניות, מלפפונים וחסה, דרך גזר, כרוב, כרובית, קישואים, דג מלוח וטחינה, ועד ללבנה, איקרה, חצילים מטוגנים ומבושלים. את מבחר הסלטים המגוון ליוו לחם הבית וקנקן גדול של סודה - כל אלה על חשבון הבית, בתנאי, כמובן, של הזמנת מנה עיקרית.
איפה המלצר?
עבדכם הנאמן בחר בסטייק-אנטריקוט, גדול-ממדים ועשוי מדיום, כדי שלא יהיה יבש יתר על המידה. אל הסטייק המוצלח צורפה גם צלוחית של פלחי תפוחי-אדמה מטוגנים. בת הזוג, נאמנה לדגת המקום, בחרה במנה גדושה של שרימפס, עשויים כהלכה ושטבלו ברוטב פיקנטי.
לקינוח הלכנו על מלאבי משותף, עשיר בטעמו, שהה ספוג במי-ורדים ובאגוזים טחונים, כשלצידו הוגש אספרסו ניחוח. המוקש היחיד שנתקלנו בו היה טמון בשירות המאכזב, האיטי, ומשום מה גם החמקני למראית-עין. שלוש פעמים תמימות נאלצנו להזעיק את המלצר כדי לזכות במנת לחם נוספת ובתוספות של סלטים, ולשווא. רק בפעם הרביעית הוא הואיל להפגין נוכחות, מן הסתם משום שכל בקשותינו היו, ממילא, על חשבון הבית.
אבל בצד הרע, מן הדין להזכיר גם את הטוב. "דרבי בר" היא עוד מסעדה, מן המעטות, שלא קפצה על עגלת המיתון, לא הורידה רמה ולא העלתה מחירים. תמורת הארוחה לשניים שילמנו 245 שקל, אלא שבשל השירות הצולע כל כך לא הוספנו הפעם תשר. זו הפעם הראשונה שנהגנו כך במסעדה, שבעבר הייתה תפארת השירות. הגיע, איפוא, הזמן שמלצריה ילמדו את הלקח הנדרש.
