סוף רחוב, בתפר שבין האספלט לשדות, בירכתיה של ערימת אשפה וגרוטאות, ראיתי אותה: ילדה קטנה, גפרורית. נר שני של חנוכה. היא נברה בתכולתה המצחינה של השאריות ופלטה ממנה, כמו כינה, חנוכייה שבורה, ריקה. לפתע היא הרימה אותה ועיניה אורו.
עמדתי בצד. היא לא ראתה אותי. לא היו לה נרות, לא היה לה גפרור. אבל היה לה משהו שייצר אותם. די היה לה באור עיניה כדי להדליקם. בתנועות פנטומימה עדינות היא הזתה לעצמה נרות והניחה אותם, אחד לאחד, בתוך הכנים. אחר-כך, בתנופתה העדינה, דמיינה עצמה שולפת גפרור הזוי מקופסה בדויה וחילקה אש קטנה לכל נר.
ראיתי את טקס הדלקת הנרות. ממחבואי הזמני, מהמקום שבו הצצתי בה, שמחתי בחגה.
לפתע היא שיחררה לאוויר קול פעמונים דק וצלול. "נר לי נר לי נר לי דקיק, בחנוכה נרי אדליק". היא שרה כמי שבשיר הזה מקופלים כל חייה: עונייה המר. תקוותה המתוקה. ייאושה. חלומותיה. תפילתה. היא שרה כמו שילדים שרים, שיר שהוא החיים.
אני רוצה לקוות ולאחל לה, לילדת החנוכייה הכבויה, שבחנוכה הבא היא תדליק חנוכייה ממשית, בבית נקי, חם ומשפחתי, לא לבדה, יחפה, אבודה, בתוך אשפה וגרוטאות, בתוך בועת דמיונה המקסים.
